המשכיות

זה שהוא שולט לא אומר שהוא לא מחפש רק לזיין אותך. 

וכול האמצעים כשרים.

היום ב12 בלילה וכמיטב המסורת מפרסמת פוסט. 

אני רשומה פה מגיל 20.9.. והסתובבתי כאן עוד קודם. אני ממש מרגישה שגדלתי עם האתר. 

 איכשהו כול יום הולדת מאז שנרשמתי חגגתי באופן סאדו מאזוכיסטי וגם בצורה ונילית. 

יפה איך ששני העולמות משתלבים ונפרדים זה מזה :-)

תודה לכול מי שהביא אותי עד הלום ❤

בלילה היה לי חלום מוזר.  

בשעה 3:53 התעוררתי בבהלה מחלום. הרבה זמן זה לא קרה לי. 

אלה הפרטים : 

בחלום בדיוק קמתי משינה בחדר שלי בבית הוריי. חיפשתי את נעלי הבית השחורות שלי כי רציתי ללכת לשירותים. עשיתי תנועות קימה - התמתחתי והרגליים שלי כמעט ונגעו ברצפה.  הבטתי למטה וראיתי את הנעליים. וכשעשיתי עוד צעד למטה בכדי לנעול אותם לרגליי היה פרץ של אש ופתאום הנעליים הפכו לציפורים טורפות בצבע שחור ובלעו את הנעליים. ואני נבהלתי והתעוררתי. 

ישר הלכתי פירוש לחלום . ולמה אני כותבת את זה עכשיו ? כי בהארה מוזרה מצאתי אותו. 

ציפורים מסמלות תנועה , ונעליים זה חפץ דומם שמגן על הרגל בעת שהיא בתנועה.  וזה שהציפורים טרפו את הנעליים.. 

אומר שאני בעצם מפחדת מ"להישאר במקום". להיות תקועה. 

אולי בגלל זה נבהלתי כול כך ? 

מה אתם אומרים ?

מאושרת להיות שייכת.

אם יש לי כזה סקס מצוין.. איך זה שאני לא מפסיקה לפנטז על הפעם הבאה?? 

 אני מעריצה את האדון שלי. 

"ישנם כאלה המביאים אושר לאן שהם הולכים ויש כאלה המביאים אותו כשהם הולכים". 

עולם הבדסמ שלך כש*את ( לא משנה מה האורייטנציה הבדסמית שלך ) רווקה : יש לך 2-3 גברים שההתנסויות הבדסמיות שלך איתן מתבשלות על אש קטנה, מישהו אחד שהוא הכי חשוב לך אבל מסיבות כאלה ואחרות את לא יכולה להיות איתו, וכול הזמן את נמצאת בריצה לכיוון האופק , לדבר הטוב הבא , שאת תולה תקוות שכאשר יימצא , יביא לך את המזור מכול מה שמרגיש לך דפוק בעולם הזה. 

ויש גם את השריטה שלך. ה"דבר הזה" שהופך אותך למיוחדת , שונה מכול השאר. אבל גם מה שעוצר אותך. אם זו הפרעה נפשית , או טראומה מהעבר שאת שמחה שמספקת תירוץ לפרוק כול עול, או אופי שלא מאפשר לך להיות את מה שהפנטזיות שלך רוצות. זה לא משנה . 

אם נקביל את זה למתמטיקה, זו משוואה במספר נעלמים. 

אף אחד לא יידע לפתור כאלה תרגילים , אבל כולנו משחקים את משחק החיים.  ואף אחד לא יכול לפתור משהו שהוא לא יודע את הדרך לפתרון שלו. 

מה עושים , אם כך ? ניסוי ותהייה.  

עכשיו אגש לתכלס . 

טמטום והססנות אלו תכונות שמאפיינות כול כך הרבה נשים בתחילת דרכן בעולם הבדסמ. הציפייה ממה שיכול לקרות , צייפיה שמתעצמת ומרגשת כול כך , צייפיה שניתן להתרגש ממנה כול עוד חיים אותה, בטרם מעשה. למחרת בבוקר היא איננה, והאכזבה תופסת את מקומה.  

כי בדרך כלל זה ככה : 

2-3 גברים הם מספרים שלא משנה מה תציבי במקומם, המשוואה יכולה להסתדר. הם תמיד מה ששווה לX שאותו את מחפשת ( מה שייתן לך מזור , הדבר הטוב הבא ) רק שתמיד זה לא שווה לY ( שזה הגבר שהכי חשוב לך ושאם הייתה ניתנת לך האפשרות להיות איתו לא היית מחפשת מסביב כ"כ הרבה)  . 

בימי רווקותי הבדסמית ( שנמשכו 3 שנים ו11 חודשים. למעט 5 חודשים של זוגיות ונילית)  אלה היו חיי. הY שלי היה מי שהכניס אותי לבדסמ ומה שהרגשתי כלפיו ביחד עם התקווה שהייתה לי שבסוף אוכל להיות איתו השאירו אותי כול הזמן בציפייה בזמן שהלכתי מדכי לדכי. פה אני לא מחדשת כלום. תמיד היו " הרפתקאות מתחלפות "(בדיעבד) שלימדו אותי המון וחלקן אף גרמו לי למפחי נפש ובעיקר עזרו לי ללמוד על אנשים , וכול הזמן חיפשתי את הדבר הבא.  

כבר 5 חודשים שהמשוואה הארורה הזאת כבר איננה חלק מחיי. אני מרגישה שמצאתי את הדבר הגדול הבא , שאיננו הבא אלא נמצא בהתהוות שמרגשת אותי כול יום מחדש.  אבל היום בשיחה עם חבר טוב נשברתי.  הוא סיפר לי על חויותיו בעולם המשוואה שתיארתי וחתם בעובדה שאינה ניתנת לערעור-" כולן בסוף חוזרות על ארבע".  

והוא צודק. גם אני הייתי כזו בימי רווקותי,ואני לא גאה בעובדה הזו , משום שאני מרגישה שכול מי שחזרתי אליו " על ארבע" ודחה אותי רק עשה לי טובה. הוא הוכיח במעשה זה שיש מישהו יותר טוב. אני מצטערת היום שלעיתים נמצא המשתנה שנתתי לו בוסט לאגו, למרות שאת העבר לא ניתן להשיב ואני שמחתי כשעשיתי את זה. אני מצטערת שנתתי למי שלא מגיע , אך לא מתחרטת. 

האנשים האלה נתנו לי אושר כשהגיעו , והעצימו אותו בעיקר כשהלכו.

(Y=X*(t+g+z

t,g,z #0 

Y<0 

X=?

אחת השאלות שאנחנו נשאלים לא מעט בחיינו היא :" מה היינו רוצים להיות אילו היינו יכולים"?  

רובנו אם לא כולנו, נוקבים באופן תמידי במשאלה כמוסה .כזו שבאופן ריאלי אין לה יכולת להתגשם.  

אנחנו המעצור היחידי של עצמנו, תמיד, אך כיצד זה ייתכן, שדווקא הדבר שאותו אנחנו רוצים יותר מכול ותלוי רק בנו , הוא משהו שאנחנו חושבים שאין לנו יכולת להגשים?  

המצב הזה מוביל לקיבעון, לסוג של דריכה במקום. שבילי בירוקרטיה שאנחנו יוצרים לעצמנו.  

משאלת ליבי הכמוסה ביותר הינה הזכות לבחור מתוך ההיבחרות שלי ע"י סובבי.   

אז איך זה שהיא כול כך כמוסה, לא ריאלית להגשמה , מובילה אותי לסוג של תסכול ואני לא מצליחה לראות דרך להפוך את הקערה על פייה . 

שהכלוב לא דומה לפייסבוק, ואי אפשר לעשות בלוק על אנשים ובאמת לא לראות אותם...

יש לי בחילה. בחיי.

פעם, לפני שנים ארוכות, הייתי האישה שהאמינה שיום יבוא והיא תעמוד בסינר, תכין קצת אוכל , תערוך שולחן יפה,  ותמתין לבעלה. 

פעם , לפני כמעט ארבע שנים ארוכות, התחילו הפנטזיות על איך הבעל הזה, הופך לאדון. איך לתסריט של הפנטזיה על ארוחת הערב הרומנטית מצטרף חיוך ממזרי, ואזיקים מחנות סקס ( כן, פעם לא ידעתי מה זה TK) ומזלג מלוכלך בפירה שמצייר על החזה שלי בעזרת תפוחי אדמה. ההתרגשות מהלא נודע רק התעצמה בכול פעם כשהפנטזיה השתכללה בעקבות דברים שגיליתי בשיטוטי בתחום. 

פעם, לפני כמעט שלוש שנים ארוכות..מצאתי את עצמי מתאווה לזכות להיות שייכת. שאלתי את עצמי האם יש מישהו שיוכל לקחת אותי ולהראות לי הדרך, לבנות מחדש את כול מה שגדלתי להיות ב20 שנות חיי הראשונות, לעצב, ללמד אותי דברים שלא ידעתי. מישהו לבשל לו וגם לטעות לפעמים , וגם אם האוכל תפל אז הוא יגיד לי את זה. 

אני הונילית ,תשמח להכין לבעלה ארוחת ערב מיוחדת ממצרכים שקניתי בשוק ושסחבתי על כפיי כול הדרך אל האוטובוס.  

אני הבדסמית מדמיינת את ארוחת הערב הזו עם הבעל הונילי שהופך להיות אדון. בתחילה קשורה וישובה בכיסא , והיום כבר תלויה ועירומה מול הגבר הלבוש. והלב שלי יוצא מהמקום, אליו.

כזו אני, רומנטית.. 

אבל אין לי בעל. והאדון שלי הוא אף פעם לא באמת שלי. 

אני לא מצטערת על דברים שעשיתי.

לפעמים אני אוהבת לחשוב על המסע שלי בעולם הזה כמו על " הסיפור שאינו נגמר"

כמה תמימות ותום היו לי. 

ואולי עדיין יש.