המשכיות

 מתחילה עכשיו! 

לוקחת איתי מהשנה הזו את שינוי החשיבה, והאומץ ללכת ולהגשים את החלומות שלי. 

גיל 27,

יאללה בוא נראה מה אתה שווה :-). 

מוזמנים לברך, במסורת הכלובית. 

אוהבת!

חג שבועות . קניות שנגמרו ביומיים בלבד , בישולים מצאת החמה עד צאת הנשמה , עזרה להורים, תכנון לוגיסטי, נסיעה ,עבודה של היום האחרון עד הרגע האחרון , ארוחת חג, קיפולים וניקיוניות. 

ואף על פי שאני גונבת רגעים , אין לי דקה לעצמי. רק בשעות האלה, לשמחתי ולצערי. 

ואני מרגישה שלמרות שאני מוקפת באנשים שאוהבים אותי , אני עדיין בודדה. 

בודדה בתסכול על מחשבות על דבר יקר שאולי הולך להיאבד לי , ולמרות שיש לו תחליף , לא תמיד רוצים לאבד את המלך. 

בודדה בכך שלמרות החשק הגדול ליחסי מין ( ונילים / בדסמיים ), כול אדם פוטנציאלי לכך לא זמין / לא פנוי.  

לא יודעת למה, אבל גם זה שהאקס פתאום לא מתקשר לאחל חג שמח הציג לי לפתע. 

לא חשוב,  התגברתי. אני אדם בוגר. ומה עושה אדם בוגר וריאלי שמבין שיש לו 2 אפשרויות : להישאר במצב של בדידות או לנסות להפיג אותה איכשהו ?  אז החלטתי להיות אקטיבית  להפיג אותה. 

חשבתי לעצמי , מה יכול להיות טוב יותר מללכת לראות חברים ולשבת על כוס בירה ? אז חמקתי מהבית בתל אביב , ונסעתי למסיבת סדום בד'אנגן.  

ואז... וואלה היה כיף.  שילמתי כניסה ,קניתי בירה וראיתי את שאר  ילדי הכיתה הטיפולית, שאני מאוד אוהבת בלב.  היה כיף לשוחח עם מכרים , לפתוח הזדמנויות להכיר אנשים חדשים. אבל עדיין, בין כול הפרצופים המוכרים, בין שיחה אחת לשנייה, עדיין הייתי לבדי.  זה לא הפריע לי , אבל הגביר אצלי את ייצר ההישרדות.  הסתכלתי לכול כיוון , בחנתי את האפשרויות ובין לבין אמרתי שלום לחברים.  ומפה לשם , גם מצאתי סשן.

לשם שינוי עם בחורה מקסימה ושולטת כמו בסרט ( כן , עם העקבים והכול ) , שעשתה לי סשן הצלפות כמו שממזמן לא עשו לי , עם שוט שזו הייתה הפעם הראשונה שהתנסתי בו. הכאב היה מהמם , ולמעשה הוא מהמם עד עכשיו ( מציק לי להנאתי ). האופן שבו באה השליטה לידי ביטוי לא היה במילים. הבנתי אותה גם בגובה העיניים , המותניים והרצפה. הפסקות היו במקום והיא עדיין הצליחה להרים אותי למעלה בכמה רמות. נזהרתי , שמרתי על פוקוס לאורך הסשן, לא הרשתי לעצמי לברוח לסאב ספייס. זה סשן ראשון ולמרות התקשורת היפה ששררה בינינו , אנחנו עדיין לא מכירות טוב . תנועה לא במקום יכולה להרוס הכול. לא רציתי להסתכן בכך ולכן זה היה רק.. סשן הצלפות. חזק , אינטנסיבי , לא קל ומדהים לעשות את זה עם אדם שלא נותן לך לוותר לעצמך.  אנשים מסביב באו לפרגן אחרי הסשן מה שנתן לי את התחושה שהם מעריכים אותי על כוח הסיבולת שלי . נחמד לקבל מחמאות על משהו שאני ( כנראה ) טובה בו.   והיא הייתה באמת מדהימה, יחסית לסשן ראשון. היה לי ממש כיף ,

אבל זה לא עזר להפיג את הבדידות שהרגשתי. שוב פעם מוקפת , ועדיין לבד.  

חזרתי הבייתה , אני שוכבת במיטה לא שלי. והפעם , אני נהנית מהלבד שלי. 

חג שמח !

מאז שירדתי 5 קילו , אני הרבה יותר נהנית להסתכל על עצמי בעירום.  

למה זה ככה ? 

אז אחרי שש שנים בקהילה , לצערי זה עדיין קיים. .

אני נשלטת, עם פטישים שמאפיינים גברים. לא מפתיע , ביחס למעשים שלי ולאורח חיי ואולי גם לצורת החשיבה שלי.  

לדוגמא - אני לא סומכת על אף גבר שיפרנס אותי.  כול רצוני הוא שאם הוא נמצא איתי  - שיהיה כי הוא רוצה להיות. זה הכי הכי חשוב. בלי כסף, בלי אינטרסים.  

( מבקשת מכול החוכמולוגים שדיבייטים בנושא מגדר דפקו אותם להימנע ממונולוגים ארוכים על זה שאני צבועה )

בגלל זה יש לי בעייה עמוקה עם גברים נשלטים שמעוניינים לעשות לי פוטפטיש ועוד לשלם על זה. 

ומה איתי ? למה שלא תשלח לי תמונה של הרגליים שלך לפני שאתה שולח תמונה של הזין ? 

יש בעייה עמוקה בקשר שמבוסס רק על זה. 

כי בכול צד עומד בן אדם , שמספק יצר עמוק בתוכו 

ויש שני אנשים עם 100 סרטים בראש, שחושבים אחד על השנייה דברים מאוד לא מדוייקים. 

למשל , 

איך כול אחד מהצדדים רואה את האחר. 

ואולי , נגיד ( רלוונטי רק למערכות יחסים מהסוג הזה , בלבד) זה העובדה שיש שם בן אדם , עם תחושות ורגשות לא דומיים במיוחד. והלוואי שהיה מציג לי גם אותם לפני שהייתי רואה את האצבע המורה שלו וקוראת לו אדוני. ( אם בכלל היה מרשה את זה , ולא שבוע באיזה סרט על דיסטאנס מיותר). 

לפעמים לנשלטים קשה מאוד לתפוס את זה שאדם שנחשב לחצי אל הוא גם בעל חולשות. 

אז הקשר לא מחזיק,אלא במרתפים של הדאנג'ן או במחשכי מסיבות אחרות. 

ויש שם כול כך הרבה רגש מתחת לפני השטח שמסב תחושה ענקית של חוסר מיצוי. 

#הרגעיםשהקונפליקטתוקףבהם

רבים מאיתנו רגילים לחשוב על המושג " פוטפטיש" כעל פטיש גברי. על נשים ברגליים מטופחות, אולי עטופות בגרביונים מושכים, פגשתי גם כאלה שהייתה להם משיכה מטורפת לגרבי נשים ולנעלי עקב משומשות וחדשות. 

הצליל של רגליי גבר צועדות, הריח שלהן כשהן נצמדות לפנים שלי או מונחות על החזה שלי.. מצליח לגרום לגוף שלי לבגוד בי. אני לא מצליחה לחשוב על כלום באותם רגעים. 

מאז גיל 16 המתוק , אני מוצאת את עצמי מפנטזת הפוך . בימים ההם עוד התביישתי בכך, שמה שבונה לי את הריגוש ממין הוא המבט המושפל , לא לרצפה אלא דווקא.. לנעליים של הגבר ויותר מכך, לכפות רגליו היחפות. 

גם לאחר הכניסה לעולם הבדסמ, בגיל 20 , לקח לי זמן להתוודות בפני גברים שהייתי איתם על החיבה הזו שלי.  הסוג הזה של התודה וההערצה שיש לי אליהם כאשר הם מוכנים להקריב בשבילי את מרכז העצבים של הגוף שלהם , ולתת לי את הזכות להכיר אותם מלמטה. באמת מלמטה. לשטוף, לעשות מסאג', למרוח קרם רגליים, לשייף, להריח, לנשק, ללקק... ולא ממקום מושפל. זה האפטרקייר הקטן שלי שהוא גם המחווה שלי כלפיהם. והיום גם אני יודעת להגיד - הפטיש שלי. 

הפעם הראשונה התרחשה בחדר בדירת השותפים של אחותי. הכרנו כאן, באתר, ואני זוכרת שמאוד התחברתי לכתיבה שלו. הוא קשר את הידיים שלי עם שקית זבל שחורה. ישבתי עירומה על הברכיים שלי לידו על המזרון שלו והבטתי עליו דרוכה.  הוא שכב על המיטה והביט פעם בי, פעם בספר שקרא. הוא דרש שלא אסיר את מבטי ממנו, אבל הוא היה יחף והיו לו כפות רגליים רכות, לבנות. היה לי קשה. לא תמיד הצלחתי לציית והוא תפס אותי כמה פעמים . 

" אז את לא כזאת צייתנית כמו שאת אומרת אה ? " 

הסמקתי ושוב הבטתי לעבר כפות הרגליים שלו.  

" תסתכלי עלי " , הוא אמר בשקט סמכותי כזה ומייד נעצתי בו מבטי. " אז את אוהבת את הרגליים שלי אה ? " ואני הנהנתי . הוא הניח את הספר בצד על השידה . מבחינתי זה היה אישור. ניסיתי לרכון אליהן ואז גם גיליתי שהוא גמיש מאוד, לא הצלחתי להגיע אליהן.. זה הוציא אותי מדעתי. הסתכלתי עליו בסימן שאלה. 

" את רוצה אותן ?" 

לא עניתי לו . הלב שלי התמלא בדמעות ובודדות מהן פרצו החוצה מבעד לעפעפיים שלי. הנהנתי במקום. 

" תתאמצי.." הוא לחש. 

התאמצתי, הייתי ילדה טובה. קיבלתי את מה שרציתי, לצערי לא להרבה זמן  כי גם הוא היה ערום ובדומה לי , הוא גם התחרמן ממש ולא היה מסוגל  לעצור את עצמו.  הזכרון שנשאר לי מהרגע הזה הוא עצום .

ומאז נשארו לי עוד הרבה זכרונות טובים מדומים נוספים שפגשתי. עולים בי רגשי נוסטלגיה ואני צריכה לעשות פוסט מרוכז בנושא. 

המשך יבוא.. 

כמעט שכחתי לפרסם פוסט.. 

וזה כבר הפך למסורת

 מה תאחלו לי ? 

מתגעגעת לתחילת ההיכרות שלי עם עולם הבדסמ , ולא מבינה למה. 

מוזר .

תוהה אם אולי יש משהו שחסר לי כרגע. 

אני רואה המון אנשים מדי יום. מלא, באמת. 

ולרוב כשאני פונה אליהם הם עונים לי בתשובה הבאה : " מה , את לא זוכרת אותי ? 

ובא לי לענות :" לא יודעת , שכבנו?" 

כמובן שאני לא משיבה כך. התירוץ הנפוץ הוא שהתפקיד הרשמי לא מאפשר. 

אבל בינינו, אני מודהבעובדות: עם כול הרצון להיות שרמוטה לפעמים, אני עדיין מפחדת מהתדמית הזו. אפילו שמדובר בבדיחה תמימה.

היום בעקבות שיחה עם חברה טובה בלימודים דיברנו על מערכות יחסים שמערבות בדסמ. 

יותר נכון להגיד , דיברנו על ההבדלים בין מערכות יחסים זוגיות לבין מערכות יחסים שהן לא זוגיות.  מהניסיון שלי כשהייתי במערכות יחסים שמבוססות על שליטה , היה דיסדאנס ביני לבין השולט שלי. במערכת היחסים הנוכחית שלי , אני לא מרגישה את הדיסטאנס הזה. מעבר לעובדה שזה מרגיש לי נהדר , לרגע המחשבות שלי על הצורך שלעיתים קרובות אני חשה שקשה לי לחיות בלעדיו, משתנות. אני תוהה לעצמי מדוע זה ככה. רגש , אמור להיות חלק ממערכת יחסים בדסמית , גם אם היא לא כוללת זוגיות. וזה מרגיש לי לרגע כאילו במערכות יחסים שמבוססות על שליטה בלבד אין רגש. 

כי אם היה , אולי הם לא היו פוגעים באחרים.