המשכיות

יש בעייה עמוקה בקשר שמבוסס רק על זה. 

כי בכול צד עומד בן אדם , שמספק יצר עמוק בתוכו 

ויש שני אנשים עם 100 סרטים בראש, שחושבים אחד על השנייה דברים מאוד לא מדוייקים. 

למשל , 

איך כול אחד מהצדדים רואה את האחר. 

ואולי , נגיד ( רלוונטי רק למערכות יחסים מהסוג הזה , בלבד) זה העובדה שיש שם בן אדם , עם תחושות ורגשות לא דומיים במיוחד. והלוואי שהיה מציג לי גם אותם לפני שהייתי רואה את האצבע המורה שלו וקוראת לו אדוני. ( אם בכלל היה מרשה את זה , ולא שבוע באיזה סרט על דיסטאנס מיותר). 

לפעמים לנשלטים קשה מאוד לתפוס את זה שאדם שנחשב לחצי אל הוא גם בעל חולשות. 

אז הקשר לא מחזיק,אלא במרתפים של הדאנג'ן או במחשכי מסיבות אחרות. 

ויש שם כול כך הרבה רגש מתחת לפני השטח שמסב תחושה ענקית של חוסר מיצוי. 

#הרגעיםשהקונפליקטתוקףבהם

רבים מאיתנו רגילים לחשוב על המושג " פוטפטיש" כעל פטיש גברי. על נשים ברגליים מטופחות, אולי עטופות בגרביונים מושכים, פגשתי גם כאלה שהייתה להם משיכה מטורפת לגרבי נשים ולנעלי עקב משומשות וחדשות. 

הצליל של רגליי גבר צועדות, הריח שלהן כשהן נצמדות לפנים שלי או מונחות על החזה שלי.. מצליח לגרום לגוף שלי לבגוד בי. אני לא מצליחה לחשוב על כלום באותם רגעים. 

מאז גיל 16 המתוק , אני מוצאת את עצמי מפנטזת הפוך . בימים ההם עוד התביישתי בכך, שמה שבונה לי את הריגוש ממין הוא המבט המושפל , לא לרצפה אלא דווקא.. לנעליים של הגבר ויותר מכך, לכפות רגליו היחפות. 

גם לאחר הכניסה לעולם הבדסמ, בגיל 20 , לקח לי זמן להתוודות בפני גברים שהייתי איתם על החיבה הזו שלי.  הסוג הזה של התודה וההערצה שיש לי אליהם כאשר הם מוכנים להקריב בשבילי את מרכז העצבים של הגוף שלהם , ולתת לי את הזכות להכיר אותם מלמטה. באמת מלמטה. לשטוף, לעשות מסאג', למרוח קרם רגליים, לשייף, להריח, לנשק, ללקק... ולא ממקום מושפל. זה האפטרקייר הקטן שלי שהוא גם המחווה שלי כלפיהם. והיום גם אני יודעת להגיד - הפטיש שלי. 

הפעם הראשונה התרחשה בחדר בדירת השותפים של אחותי. הכרנו כאן, באתר, ואני זוכרת שמאוד התחברתי לכתיבה שלו. הוא קשר את הידיים שלי עם שקית זבל שחורה. ישבתי עירומה על הברכיים שלי לידו על המזרון שלו והבטתי עליו דרוכה.  הוא שכב על המיטה והביט פעם בי, פעם בספר שקרא. הוא דרש שלא אסיר את מבטי ממנו, אבל הוא היה יחף והיו לו כפות רגליים רכות, לבנות. היה לי קשה. לא תמיד הצלחתי לציית והוא תפס אותי כמה פעמים . 

" אז את לא כזאת צייתנית כמו שאת אומרת אה ? " 

הסמקתי ושוב הבטתי לעבר כפות הרגליים שלו.  

" תסתכלי עלי " , הוא אמר בשקט סמכותי כזה ומייד נעצתי בו מבטי. " אז את אוהבת את הרגליים שלי אה ? " ואני הנהנתי . הוא הניח את הספר בצד על השידה . מבחינתי זה היה אישור. ניסיתי לרכון אליהן ואז גם גיליתי שהוא גמיש מאוד, לא הצלחתי להגיע אליהן.. זה הוציא אותי מדעתי. הסתכלתי עליו בסימן שאלה. 

" את רוצה אותן ?" 

לא עניתי לו . הלב שלי התמלא בדמעות ובודדות מהן פרצו החוצה מבעד לעפעפיים שלי. הנהנתי במקום. 

" תתאמצי.." הוא לחש. 

התאמצתי, הייתי ילדה טובה. קיבלתי את מה שרציתי, לצערי לא להרבה זמן  כי גם הוא היה ערום ובדומה לי , הוא גם התחרמן ממש ולא היה מסוגל  לעצור את עצמו.  הזכרון שנשאר לי מהרגע הזה הוא עצום .

ומאז נשארו לי עוד הרבה זכרונות טובים מדומים נוספים שפגשתי. עולים בי רגשי נוסטלגיה ואני צריכה לעשות פוסט מרוכז בנושא. 

המשך יבוא.. 

כמעט שכחתי לפרסם פוסט.. 

וזה כבר הפך למסורת

 מה תאחלו לי ? 

מתגעגעת לתחילת ההיכרות שלי עם עולם הבדסמ , ולא מבינה למה. 

מוזר .

תוהה אם אולי יש משהו שחסר לי כרגע. 

אני רואה המון אנשים מדי יום. מלא, באמת. 

ולרוב כשאני פונה אליהם הם עונים לי בתשובה הבאה : " מה , את לא זוכרת אותי ? 

ובא לי לענות :" לא יודעת , שכבנו?" 

כמובן שאני לא משיבה כך. התירוץ הנפוץ הוא שהתפקיד הרשמי לא מאפשר. 

אבל בינינו, אני מודהבעובדות: עם כול הרצון להיות שרמוטה לפעמים, אני עדיין מפחדת מהתדמית הזו. אפילו שמדובר בבדיחה תמימה.

היום בעקבות שיחה עם חברה טובה בלימודים דיברנו על מערכות יחסים שמערבות בדסמ. 

יותר נכון להגיד , דיברנו על ההבדלים בין מערכות יחסים זוגיות לבין מערכות יחסים שהן לא זוגיות.  מהניסיון שלי כשהייתי במערכות יחסים שמבוססות על שליטה , היה דיסדאנס ביני לבין השולט שלי. במערכת היחסים הנוכחית שלי , אני לא מרגישה את הדיסטאנס הזה. מעבר לעובדה שזה מרגיש לי נהדר , לרגע המחשבות שלי על הצורך שלעיתים קרובות אני חשה שקשה לי לחיות בלעדיו, משתנות. אני תוהה לעצמי מדוע זה ככה. רגש , אמור להיות חלק ממערכת יחסים בדסמית , גם אם היא לא כוללת זוגיות. וזה מרגיש לי לרגע כאילו במערכות יחסים שמבוססות על שליטה בלבד אין רגש. 

כי אם היה , אולי הם לא היו פוגעים באחרים. 

הכרתי לא מעט גברים בחיי. 

בתקופה שבה נתתי דרור לבדסמ שבתוכי , תמיד חיפשתי אדם אחד לחוות איתו את הכול. הייתי תמימה כשחשבתי אז שזה יהיה אדם אחד בלבד , אבל זה היה צורך ההישג שלי. רמת השאיפה הדינמית גרמה לאחד הזה להתחלף כול פעם באחד אחר, כי לא הצלחתי להגיע למיצוי הצרכים המיניים שלי , מה לעשות. 

אבל זה לא אומר שהפסקתי להאמין שבסוף אמצא את הגבר שייתן לי להיות היחידה. מישהו שיקשיב לי לא רק כשאני מדברת איתו על סקס. ויותר מכך , הגבר שיכבד אותי מספיק בשביל לתת לי להיות האישה האהובה והחשובה ביותר בחייו. נמאס לי להיות שעשוע של גברים שמציבים לי הגבלות על הזמן שהם יכולים להקדיש לי .

לחוות הרפתקאות זה נהדר. אבל אני רוצה אותן עם המחויבות למערכת יחסים מונוגמית. כמה זה כבר יכול להיות מסובך? 

אז יוצא לי לחשוב על הרבה דברים שעשיתי ולא אהבתי.  

אף פעם לא אהבתי מתמטיקה. אף פעם לא אהבתי לעשות ספורט. אף פעם לא אהבתי להתערבב עם אנשים. אף פעם לא אהבתי לשמוע את מה שאנשים אחרים חושבים עלי , אף פעם לא אהבתי את זה שהעולם הוא לא יפה כפי שאהבתי לחשוב, אף פעם לא אהבתי את העובדה שיש מי שהחליט שיש דברים שאני לא יכולה לעשות, ושהאדם הזה הוא לא אני. 

חוסר האהבה לדבר לא נתנה לי פריוולגיה לא לעסוק בו. מעולם. במצבים מסוימים בחיים , אפילו אולצתי להתמודד עם הדבר השנוא, ומה שגיליתי מכך , הייתה העובדה שכאשר צריך להתמודד עם דבר מה לא אהוב,  הרגש לא משחק תפקיד. רק המטרה שהיא להיות יכול לו , ניצבת מול. הסוד טמון בניטור הרגש. ברגע שיש דו קרב שמכריע בינך  לדבר השנוא, ומישהו חייב לנצח , אין רגש. אבל זה לא המצב אצלי. הרגשות שלי מפריעים לי.

ואני מסתירה אותם כלפי חוץ כי זה דבר ההגיוני לעשות. כי זו הנורמה החברתית.   אבל מבפנים זה אוכל אותי. אני לא יודעת להגיד לא לרגשות ואני לא יודעת איך להעיף אותן לעזאזל. אני לא יודעת לנטר רגשות וזה מפריע לי כשמדובר ברגשות שליליים שצפים בעקבות משקעים מהעבר. 

עוברים עלי כול כך הרבה דברים שאני רוצה לספר , אבל אין לי מספיק אינטרנט בשביל זה. תיאלצו לחכות. 

 אני שוקלת לפנות לעזרה מקצועית , עדיין לא סגורה על זה. פרטים בהמשך. 

הבן זוג  הנפלא שלי בא לישון אצלי עוד 40 דקות. מה יכול להיות יותר טוב מזה ? 

כן , הוא בא רק לישון. הוא הבטיח נו.. 

קשה לי להירדם מבלי לשמוע את הקול שלו ולראות אותו כול ערב בווידאו , והיום מובטח לי תענוג לייב.. 

מקווה שזה יהיה תענוג כפול. 

#מאושרתלהיותשייכת מל"ש

עבר זמן מאז שכתבתי כאן לאחרונה. הרבה מים עברו בנהר, ולא מעט דברים השתנו. קיבלתי את האומץ להתמודד עם השדים שלי , ואני מכה בהם פעם אחר פעם. אני גאה בעצמי על כך , אך נותר עוד שד אחד שעלי לנצח, והדרך מכאיבה לי. ולא באופן שגורם לי לגמור מעונג. 

רווקות לא נגמרת עד שהכוס לא נשברת. והפיתויים רבים מנשוא, אך לראשונה בחיי הם לא מעוררים בי פרפרים בבטן , אלא גורמים לי לתפוס אותה חזק , מהפחד שמא אני עלולה להקיא על מישהו. 

אני בזוגיות חברית, אוהבת, נאמנה ובדסמית כבר קרוב ל8 חודשים. עליות ומורדות הפכו לחלק בלתי נפרד מחיי , והפעם בייתר שאת. אם חלילה הוא לא עונה לי כשאני מתקשרת 3 פעמים כלפי חוץ אני מניחה שבוודאי הוא יחזור אלי. אבל עד שזה קורה הבטן שלי מתהפכת מבפנים. אולי הוא כועס עלי, או שחלילה קרה לו משהו? הדאגה שלי והרצון שלי לתת ולהעניק, מתגמדים לעומת מה שאני מקבלת כול יום מחדש. אני מתרגשת כשאני רואה אותו. אני מתפוצצת מאהבה . אני לא יכולה לדמיין את החיים שלי בלעדיו. מחשבות על פרידה ממנו עושות לי רע, אפילו אם זה לזמן קצר. וכשמתחיל שבוע חדש אני מתחילה יחד איתו טבלת ייאוש. תוהה מתי גרם לי גבר להרגיש ככה, ומרגישה נבוכה כילדה נזופה. 

כול גבר שאהבתי וראיתי בו פוטנציאל גרם לי להרגיש ככה. 

אבל היום משהו אצלי נשבר. 

בגיל 16 וחצי, שכובה במיטה גדולה בבית הוריי, לקראת סיומה של חגיגת יום הולדת לשני החברים המקובלים של הכיתה , ובמקרה גם שני החברים הטובים של הבן זוג שלי באותם ימים, אני מוצאת את מי שנתפס אז כנער מידות צנוע ועניו , נצמד אלי מאחור. לבושה בגרביוני רשת שקופים, חצאית מיני שחורה וחולצה גברית ארוכה שיכולה להסתיר בקלות את החצאית. הוא נושף לי בעורף ואחת מידיו מונחת על המותן שלי. הלב שלי דופק במהירות, השמיכה מכסה אותי והעייפות בורחת ממני והלאה. האור בחדר נדלק. הבן זוג שלי בא לראות מה איתי. מייד עצמתי עייני. האור נכבה וקול פסיעותיו המתרחקות מגלה שהוא עזב את החדר. הלב שלי דופק חזק ומהר. אבל אני משותקת. אני לא יכולה לזוז, למרות ששום דבר לא כובל אותי.  אני מתחילה להרגיש את היד של בעל המידות מתחילה לחקור את המידות שלי. הוא נוגע קלות בירכיים שלי, ואצבעותיו העבות משתעשעות עם החורים הגדולים של הגרביונים, שקטנים על מידותיהם של האצבעות העבות שלו. משהו חזק תופס אותי בבטן. בגיל 16, לא ידעתי לתת לזה פירוש הולם , וגם המושגים בגידה / ריגוש היו מבולבלים אצלי. הבנתי שאני חווה משהו שלא חוויתי בעבר. המתח הרב ששרר באוויר בא לידי ביטוי בכך שהגוף שלי לא הצליח לעמוד בזה יותר. שריר התאומים נתפס, אני צרחתי , שנינו קפצנו וקול פסיעותיו של הבן הזוג שלי התחדשו והתחדדו תוך רגעים ספורים. הרגע נגמר, אבל הגילוי רק התחיל. 

באותו לילה כששכבנו בביתי גיליתי לראשונה את הפוט פטיש. את החיבה לגרביונים. 

ומאותו הרגע הבנתי שהקשר עם הבן זוג נגמר. לא אוכל עוד להתנהג כאישה אוהבת ומסורה כשאני לא מרגישה שהצלחתי לעמוד בפיתוי הבגידה. גם אם הוא לעולם לא יידע, אני כמו הנערה בשמלה כחולה. אני לא יודעת לשקר. 

אבל הגרביון העניו הוא עניו בשבילי ארץ ישראל, במשעולי ג'בליה כצוק איתן, אך אילו היו יודעים אויביו שהדרך לראות את הפרצוף האמיתי שלו עוברת בין רגלי אישה עטופות בגרביונים לא בטוח שהיה לנו סיכוי להגיע להפסקת אש. 

אבל אני והוא איכשהו הצלחנו להגיע אליה כול כול פעם מחדש. האמנתי למראה עיניים, לערך מידה שהחשבתי כנכון ורצוי. סירבתי לראות את הפנים האמיתיות והתפשרתי על הנמוך ביותר.האמנתי בתמימות שכאשר אוהבים מישהו מקבלים אותו כמו שהוא. או לפחות את מה שהוא יכול לתת. עבור נער המידות לא הייתי יותר מרגליים יפות, על כול המשתמע מכך. נער המידות היה גבר שתמיד היו לו חברות בנות זוג בעלות מידה . מאלה שאוהבות את הטבע, מהנשים שלא שואלות יותר מדי שאלות, מהנשים שמביאים להורים. ואני תמיד שאלתי למה אותי אי אפשר להכיר לאמא, מה לא בסדר בי. הייתי צופה בה בסתר במסדרונות הסופר, ותוהה לעצמי איך הצליחה לגדל גבר כול כך בוגדני. את הסקס הרגיל הוא עושה איתן, וב3 לפנות בוקר שולח לי הודעה שהוא מתחת לבית שלי ואם אפשר לעלות רק ללקק לי את הרגליים לרבע שעה. הוא לא יפריע , הוא הבטיח . ומה עם חברה שלך , הייתי שואלת אז. " היא לא כמוך , היא לא מבינה אותי באמת"  . 

הדבר היחיד שלא יכולתי לעשות עם נער המידות, היה לממש את פטיש הרגליים שלי.  אבל כן יכולתי לסמוך עליו שהוא תמיד יאכזב אותי. 

הייתי רגליים יפות. וזהו. 

ההיסטוריה מלמדת שנער המידות תמיד בגד בנשותיו. ואמש ב3 לפנות בוקר קיבלתי טלפון. לא יכולתי לענות, והיום הוא התחתן. שיהיה במזל טוב. תוהה לעצמי מדוע לא הוזמנתי לחגיגה ובתוכי יודעת את התשובה. תמיד נשמרתי בסוד, משום שהייתי עדות חייה לפגיעה במידותיו הטובות. ובכול זאת, לא מזמינים את הזיון המתמשך מהתיכון לחתונה שלך.  

קצת הפלגתי וסטיתי מהנושא. הגרביון בעל המידות הטובות הוא הגדולה שבשדים איתם אני נאלצת להתמודד בימים אלו. לאחרונה מגיעים פיתויים בדמות גברין מהעבר, שדוגלים במשפט -" הרווקות לא נגמרת עד שהכוס לא נשברת" ומאמינים שאם אני בזוגיות אבל לא נשואה, אז יש מצב לשלישיה ספונטית ביום שישי לפני שצריכים להתארגן להורים שלה. זה מגעיל אותי , הזילות שאנשים מייחסים למישהי שנמצאת במערכת יחסים. אני מתחמקת מזה. 

אני מביסה את שד הפיתויים מהצד. פעם ייחלתי לעצמי לזכות לעמוד עם נער המידות של הגרביונים מתחת לחופה. היום אני שמחה שאני לא זו שעומדת שם, ומקווה ביום מין הימים לעמוד בחופה שבה אני אענוד קולר על הצוואר ולא טבעת על האצבע. כבולה בשרשראות של אושר לאהוב שלי, ולא צריכה כלום חוץ ממנו, ממש כמו בימים אלה. אבל זה מוליד לו שד חדש, והוא הפחד מלהיות אישה נבגדת. 

איפה הגרביונים ההם..