המשכיות

פעמים רבות כשאני מעלה את המחשבות שלי על הכתב, אני משתמשת בדוגמאות כדי לתאר אותן במקום פשוט לכתוב אותן. בפעמים הראשונות שAlatar היה נותן לי משימות כתיבה, הרגשתי שחלק ממסע החינוך שאני עוברת תחת השליטה שלו זה להעיף את הדוגמאות, להפסיק ללכת מסביב ופשוט לכתוב את איך שאני מרגישה ממש כמו שאני מדברת. 

"אני רוצה לקרוא ולהרגיש שאני שומע את הקול שלך. ". 

הוא נתן לי משימה, לכתוב. אז בכניסה למסיבה, כשכולם עומדים בתור, מקשיבים להדרכה של DM שמפרט את כללי ההתנהגות הרצויים במסיבה, החלטתי שזה הזמן הכי טוב למלא את המשימה שקיבלתי. כלומר, הדד ליין להגשת המשימה היה עד שהוא מגיע לכניסה ואנחנו נפגשים. לחץ הוא זריקת מוטיבציה מעולה בשבילי. 

יחסית לנשלטת שלא שרדה את משימות הכתיבה של תחילת מערכת היחסים שלנו, אני כותבת הרבה לאחרונה, וזה מבלי שקיבלתי הוראה בכלל לעשות את זה. זהו פער d/s רציני בשבילי. אני שמחה שהוא מאפשר לי את המקום הזה. לכתוב מתוך רצון חופשי. 

אני מסתובבת עם כאבי בטן קשוחים לאחרונה. צמאה לשליטה, לכאב, להשפלה, לשימוש קשוח ממנו. אני מתקשרת את זה החוצה אליו, מולו. והוא מבין, ובו בזמן נותן לי להבין שזו לא תוכנית כבקשתי. אני עבד למילים שיצאו ממני. 

למרות זאת, ואולי בגלל זאת, ובניסיון להשפיע לשווא על מה שאולי הוא יחליט לעשות לי, אני. ממשיכה לדבר. והוא ממשיך להקשיב לי מדברת. על שליטה ו.. פערים. עם הדוגמאות שאני מרחיקה את עצמי מהן ו שדרכן קל לי יותר לבטא את הרצונות העמוקים שלי, ומכיוון שקשה לי להתאפק אני אזרוק פה כמה.  

ערום מול לבוש, נואשות מול אדישות, קור מול חום. חוסר וודאות מול בטחון וידיעה. 

אז היה יום ארוך היום. עבודה, לימודים והכול ברצף. ואם כול זה לא מספיק, אז גם לא ישנתי טוב בלילה שהיה. ואני עייפה. ובא לי להתכווץ לתוך עצמי. אני מעדיפה לסבול מכאבי הבטן של הנזקקות שלי ופשוט להירדם עד מחר. שכחתי שאתה מקשיב וסבלנות היא השם השני שלך. 

אתה בוחר לי בגדים. סט אדום סקסי שקנינו ביחד, ומבקש ממני בנימוס ללבוש אותו, ואני ממש מתבאסת כי בראש שלי אתה הולך להשמיד לי אותו. ואני חשבתי לשמור אותו למסיבה הקרובה. ואתה לא מוותר לי והבגדים החמים יורדים ומתחלפים במה שבחרת. וקר לי. 

אני אוהבת להסתכל עליך מסדר את החבלים. אבל הפעם קשה לי. יש לי גוש בגרון. אני מסתכלת על השעון. הערב יחסית צעיר. פאק. 

"שבי". 

נשיקה, חיבוק, צמרמורת. ואני קולטת את המראה מולי. ועוד לפני שאתה מניח את החבל הראשון מגיעה ההוראה ממך. "אני רוצה שתישארי עם העיניים שלך על עצמך כול הזמן". אחרי שאתה מוודא שהבנתי את הבקשה שלך, אתה מתחיל במלאכה שלך. אני נכנסת למנח ואתה מניח חבל אחרי חבל. לוקח את הזמן ומשקיע. הייתי צריכה להתחיל לחשוד, אבל לוקח לי זמן כי אני מרוכזת בלעשות את מה שאמרת לי ולחשוב דברים רעים על עצמי. כשאתה מתחיל לסדר על החזה שלי חבל שלישי נדלקת נורה ראשונה. ואני מתחילה לנשום בצורה כבדה. אני מתחילה להילחץ כי אני מבינה מה המשמעות של חבל שלישי  והרוגע שלך מוציא אותי מדעתי. הברכיים שלי רדומות ממש, ואני חייבת לשבור סייזה. ואתה לוקח את הזמן בלהסתכל עלי. אני לא אוכל לשבור אותה בלי העזרה שלך. בלי משיכת החבל הפשוטה שלך. 

ואתה מקשיב לי, שוב. ועוזר לי לשבור. ונותן לי כמה רגעים של חסד. ואז ממשיך. הרתמה הבאה שאתה בונה עלי כבר לא מותירה לי ספק. ביקשתי חוסר אונים. אני מקבלת אותו, אבל אתה לא הולך לעצור בדברים הפשוטים. אתה מחבר אלי ליין שני ותומך בי קלות ואני עולה לאוויר. והפחד שלי משתק אותי. ואני לא יכולה להגיד לך שהתחושה הזו היא הרבה יותר ממה שציפיתי לקבל. לא קר לי, אני כבר לא עייפה. והדבר האחרון שאני צריכה עכשיו זה עזרים חיצוניים שיזכירו לי מה זה כאב. כולי סערת רגשות, ואני פחדנית. אני מתעקשת לשמור על עצמי, אני מפחדת להתעלף ולהקיא. וכשאני משתפת אותך בזה, התשובה שלך מרגיזה ומהממת אותי בו"ז. 

"בסדר. אני אהיה פה כשתפתחי את העיניים שלך שוב.". 

כשאני יורדת, אתה שוב לוקח את הזמן ומכביד עלי עם החבלים. אתה מעמת אותי מול הפחדים שלי. נותן לי את מה שביקשתי בדרך שלך. אוהב אותי במקומות הנמוכים האלה. ומסתכל עלי ובא לי לבכות. בכול פעולה שלך אתה מדגיש את הפערים בינינו. כמו פלפל עם אפטר טייסט. זה מתחיל עדין, אבל מחריף אצלי.  אני כ"כ מתרגשת שאני שוב לא ישנה, וכותבת את מה שאולי תקרא מחר (אני לא יודעת אם אתה קורא ומתעמק בכול מה שאני כותבת פה או משאיר לי את זה בתור מקום פרטי). 

תודה על מי שאתה והמקום שאתה נותן לי.על זה שאתה גורם לי להרגיש הכי יפה.  על הסערה שאתה מחולל בי. לאט. 

אני באה לחבק אותך. השמיים רועמים ובעקבותיהם גם הלב שלי. 

אנחנו יושבים בסלון על הספה האדומה, כאילו אנחנו שווים, רגע לפני שאנחנו מקיימים את הטקס השבועי של לקיחת התרופה שאני שונאת. אתה פורס את הדף הקטן שמקופל לריבועים/ מלבנים קטנים. בזמן שאתה עושה את זה אני מייחלת בלב להיות מקופלת בצורה דומה ותוהה לעצמי ברצינות איך זה אפשרי, הקול הנפלא שלך מתחיל להשמיע את הסיכונים שבשימוש ומהן תופעות הלוואי. 

אני אוהבת שאתה כזה. שחשוב לך ללמוד ולדעת כול מה שצריך כדי לשמור עלי. אבל מבין כול הדברים שכתובים שם, איכשהו פוספסה תופעת הלוואי שנקראת 'מחשבות יתר'. זה סוד כמוס שנכנסים לבדסמ, המחשבות לא עוצרות. הן שם כול הזמן, גורמות לחיוכים מטופשים לצאת ממני ולכוס שלי לייצר יותר חומר סיכה. הגוף שלי רועד בכול פעם שאתה מתקרב אלי, ואני נאבקת להנמיך ציפיות, כי כשאת נשלטת. את לוקחת את מה שנותנים ואומרת תודה ושמחה על הזכות הזו. למחשבות יתר על בדסמ עוד לא המציאו תרופה, וטוב שכך, אבל מה ניתן לעשות כדי למנוע מהן להידרדר?  

ככול שעוברת השנים, ואני חייה וחווה בדסמ, בין כול מנעד הרגשות שזה גורם לי להרגיש בעקבות הדברים שאני עוברת, אני מוצאת את עצמי מתפתחת ומתרחבת מבחינת הדברים שמעניינים אותי. וכשאני עומדת על קרקע כול כך יציבה אני יותר פתוחה להעיז. 

תמיד רציתי לעשות בדסמ מתוך אהבה. רציתי להרגיש עמוק בלב שגם כשאני במקום נמוך מול הדום/ טופ/ הדומיננטי בסיטואציה, אכפת לו ממני. והוא לא יעשה לי דברים במטרה לפגוע בי. ועכשיו אני במקום שרוצה למתוח גבולות, לשחק בקצוות, כמעט כמו ליפול לתוך תהום בלי אמצעי הגנה. ואני לא מבינה למה המחשבות  האלה על החפצה, על השפלה קשוחה, על המקום הזה שבו אני מרגישה שלא אכפת לך ממני. גורמות לי לחיוכים מטופשים באמצע היום כשאני יושבת בשיעור או עונה לאנשים בעבודה. 

אז השבוע אני מזמינה אוכל. ובזמן הזה משתעשעת במחשבה על מצבטים עם משקל. מתוסכלת מהצורה שלהם שאני לא יכולה לסבול ומחפשת בנואשות משהו שכן שיספק אותי. וכשאני מצליחה למצוא וזה מרגש אותי ואני לא עומדת בפיתוי. כשאני יורדת למטה לאסוף את האוכל שלי ושעתיים אח"כ אותו השליח בדיוק  שולף חבילה נוספת של שקית עם טפט של ג'ינס עליה, וממשיך לנהל איתי שיחת סמול טוק על למה אני הזמנתי המבורגר בזמן שהפגישה בינינו היא בסמוך למסעדת המבורגרים בעקבות הפגישה הקודמת שלנו, תופסת אותנו האזעקה.

החיוך המטופש שלי לא יורד בזמן שהפרצופים של האנשים מסביב שאיתם אני נדחסת למקלט תקועים בטלפון ורק שושנה מהכספים,  בניסיון להקליל את האווירה המתוחה מסתכלת על החבילה שבידי ושואלת בעליצות : "אז מה קנית?" ואני עונה לה "עדיף שלא תדעי" , כשעדיין יש לי חיוך מטופש על הפנים,  אבל אני מתכוונת לזה בשיא הרצינות. וכשהיא עדיין מתעקשת אני  מתירה את הסקרנות שלה עם "מתנה לחבר" , והמחשבה על זה שהזמנתי מצבטי פטמות בוולט מביכה אותי עד כדי כך שהיא מצליחה לעזור לי להתגבר על החרדה שאני מרגישה בעקבות המצב הזוי הזה שאנחנו נמצאים בו כבר למעלה משנה. 

ואז אנחנו נפגשים. ואני ממשיכה לחייך כול הזמן ואתה שואל אותי למה. אני עונה לך שזה בגלל שנפגשנו. אני מניחה שאני לא ממש משקרת. זה משמח אותי לראות אותך אבל מה שמעסיק אותי באמת זה מה תהיה התגובה שלך כשתפתח את החבילה. 

"את הולכת להתחרט על זה". 

באמת? 

מאיזושהיא סיבה לא ברורה, הבלוג הזה קיים כבר כמה זמן, אבל אני אף פעם לא מדברת כאן על הדבר המרכזי שמלווה את החיים הבדסמים שלי. 

חבלים. 

זה התחיל מהספר הרביעי של הארי פוטר. בסצנה ההיא שהארי מגיע ביחד עם סדריק בגלל גביע האש שבעצם היה מפתח מעבר לעולם הרבה יותר רע עבור קהילת הקוסמים. לי הוא פתח עולם חדש של פנטזיות, שרק הלכו והקצינו עם השנים. אמנם בניגוד להארי, לא קשרו אותי למצבה בבית קברות עם איום ממשי על חיי. 

בגיל צעיר, כשרק התחלתי לצפות בפורנו לראשונה, מצאתי את עצמי מתעכבת על הסרטונים שהציגו נשים קשורות בחבלים. אני זוכרת את הרתיעה שלי. איך הן מסכימות  שיקשרו אותן, בעירום, ויעשו להן את כול הדברים הנוראיים שלא יכולתי להזיז מהן את המבט, אלו שבאמת היו מרטיטים אותי מבחינה מינית, ולא כול הדברים הונילים שמלווים את גיל הנעורים. 

כשהכניסה לבדסמ התפוצצה על החיים שלי, באותו סופשבוע שבו ביקרתי לדאנגן לראשונה בחיי, וחוויתי את הסשן הראשון שלי בתור נשלטת ע"י גבר, ידעתי שזה יהיה רק עיניין של זמן עד שאמצא את עצמי כמו הבחורות באותם סרטוני פורנו מגיל הנעורים, שהייתי צופה בהם באמצע הלילה בחושך, ומנסה לגמור כמה שיותר מהר, ועם בושה עמוקה. לעזאזל איתי. 

אני זוכרת  את זה כמעט כאילו זה קרה אתמול, את הפעם הראשונה שבה הניחו עלי חבל. זה קרה אי שם במרכז הארץ, בתחילת שנות העשרים שלי.לפני עשר שנים ו5 חודשים. מפגש ספונטני במרכז הארץ, עם טופ שפגשתי כאן. רציתי ללמוד שיבארי, בימים שבהם לא היה איפה ללמוד בארץ. ואף אחד לא ממש ידע כלום. אבל הוא ידע קצת יותר מכולם באותה תקופה. והוא גם נראה לי נחמד, אז הלכתי לפגוש אותו. 

בחיי שרק רציתי להיקשר. רק רציתי להבין למה דווקא חבלים עושים לי את זה. יותר מאזיקים ושקיות זבל וגומיות לשיער. אז כשהיינו בדירה שלו, בשעת לילה שבה אנשים רגילים בד"כ הולכים לישון באיזה ערב של יום חמישי, והוא הניח עלי את החבלים ככה שמצאתי את עצמי קשורה לשולחן הסלון שלו, כשהוא עומד מעלי, קרה לי משהו. הייתי בבית של גבר שפגשתי שעתיים קודם לכן, שחוץ מכמה התכתבויות אני לא ממש מכירה, שהוא מציג את עצמי כשולט ומה שאמור היה להיות שיעור בשיבארי הפך לסיטואציה בדסמית לכול דבר. התחושה של המאבק בחבלים, התחושה שלהם על העור שלי, העקצוצים, התחושה העדינה של הסיבים שגירדו לי. הרגשתי שאני רגועה כמו שהרבה זמן לא הייתי. 

אבל חבלים, ובדיעבד זה אחד מהשיעורים האמיתיים שלמדתי, הם לא דבר סטטי. הם גמישים, וכך גם הסיטואציות שהם מובילים אליהם. הטופ שקשר אותי ועמד מעלי, הוציא את חגורת המכנסיים שלו. ובפעם הראשונה שלי אולצתי לחוות כאב שמגיע בזמן שבו אני לא יכולה לזוז ואין לי לאן לברוח. במכות הראשונות עוד רציתי לברוח, אבל באיזהשהוא שלב, מה שברח זה רק המוח שלי. הוא עף למקום אחר, לאותו ספייס מפורסם שגורם לי, הבדסמית הבוגרת שבי לחפש אותו שוב ושוב. הייתי מוכנה לעשות הכול כדי שזה לא ייגמר. וכשהבנתי מה זה עושה לי עמוק בלב וגם בתוך ...(נוו, אתם יודעים), התמלאתי שוב בבושה עמוקה. אבל בשליטה כמו בשליטה, אני לא מחליטה. 

בפרקים הבאים (אם יהיו ואני לא אשתפן), אמשיך לספר על המסע שלי בחבלים. כרגע אני צריכה להתפנות ללמד אנשים אחרים בסטודיו לשיבארי בת"א ( מוריקאי) , איך להיקשר. מזל שהיום כבר יש איפה ללמוד את זה. 

ראו עצמכם.ן כמוזמנים.ות. 

אז בימים האחרונים יש לי רעב ממש חי לאקטים עם גוון בדסמי קשוח עם יותר פרטנרים מבד"כ. פנטזיה שאני מתמזמזת איתה כבר שנים, מאז שגיליתי את עולם המסיבות, הבדסמ והשליטה הגברית שאני כ"כ נמשכת אליה ( גברים זה טעים!) 

רעב כזה שמקשה עלי. 

מקשה עלי להתרכז, להתפקס, להתאפס על עצמי. 

הדברים שעוברים לי בראש מרתקים אותי פיזית למקום. למחשבות שרצות במהירות כפולה. אולי אפילו משולשת. 

אז כתבתי פוסט מפורט עם חלק מהמחשבות האלה. מחקתי אותו, כי אחרי הפרסום הוא הרגיש לי יותר מדי. 

אני מזכירה לעצמי שזה בסדר לחשוב. זה בסדר לדמיין, וגם אם לרגע נדמה לי שאלה דברים קשים, ואולי אני לא באמת רוצה את כול מה שעובר לי בראש, זה נהדר להיות נשלטת בדסמית סוטה כמו שאני. אין במה להתבייש. ( למרות שאני קצת כן). 

אה. ויש לי הכול. עם פרטנר אחד ויחיד, מושלם. השולט ובן הזוג הטוב ביותר שיכולתי לבקש. זכיתי באמת. הוא נותן לי את הבדסמ המשגע ביותר, ואת כול האהבה שחיפשתי ביחד עם זה. 

אני רעבה לפרוטוקול גבוה, אבל אולי לא באמת רוצה אותו בצורה הקשה והאכזרית שגורמת לי לטפטף מלמטה.  

אולי יום אחד. אולי. 

הגשם דופק ומפסיק. הוא עוד יחזור, אני יודעת. אולי מבעד לעננים של ברברה יהיה קשה לראות, אבל בעוד כמה שעות השמש תאיר את העולם. גם אם האור יהיה אפור, אני יודעת שזה תוצאה של נסיבות. לשמש יש גם אורות שבאים לידי ביטוי בצבעים אחרים. 

לא כואב לי ואני לא עצובה. להפך, אני חווה את התקופה הטובה ביותר בחיים שלי. 

אני בדרך כלל כותבת כאן כשאני מרגישה צורך. בשנים האחרונות אין לי את הצורך הזה. אני חייה את החלום כול יום בצניעות. אני הגרסה הכי טובה של עצמי. 

אבל יש רגעים שבהם, את חסרה לי. החברה הבדסמית שיכולה להבין אותי. את מה שאני מרגישה עמוק בלב, כמוני. כי את באותו מקום. גם אם הדומים שלנו שונים. אני כרגע נמצאת ברגע כזה. 

אני מפחדת להתאכזב, אבל אני לא רוצה לתת לפחד לנהל אותי. זו לא דרכי. 

אז,

מי רוצה להיות חברה שלי? 

אין לי רשימת מכולת. פשוט בואי.

אני ... ילדה טיפשונת אהובה.

אני אישה אוהבת.

אני נערה חולמת

שלא מפסיקה להגשים.

אנ י כואבת ובוכה,ומדברת מלא שטויות

מול אדם שאוהב אותי, וגורם לי לעיניים שלי לנצנץ

בחוסר אונים,באהבה, בפחד,בתקווה,בהקלה.

קשוח וקשה, אוהב כמו חמאה

שהיום שברתי לו מקל, בלי כוונה.

אני חושבת בלי הפסקה

על דברים פחות טובים וגם על טובים מאוד.

אני הולכת דרך, פורצת בכוח צעד

לומדת על החיים האלה בכול יום כול פעם .

עכשיו לילה ולצידי גבר שאני זוכה לתת לו מעצמי

לתדהמתי מקבלת כול יום בחזרה דברים

שההערכה העצמית שלי לא נתנה לי לראות.

אבל אני רואה, ומעריכה,  וזוכרת את כול הימים

שבהם זה לא היה.

כשאתה שואל אותי -" מה את רוצה?" ואני עונה

שאת כול מה שאני רוצה כבר יש לי

זה בגלל שאני למדתי ולומדת בכול יום, מה באמת חשוב בחיים האלה.

אני רוצה לאהוב- ואני אוהבת

אני רוצה ללמוד- ואני לומדת

אני רוצה להגשים את החלומות שלי - ואני עושה את זה

אני רוצה לא לישון לבד- ואולי אם אני לא אזרוק אותך מהמיטה באמצע הלילה זה יקרה

אני רוצה לאהוב אותך עד אחרון ימי - ואוהבת אותך בכוח יום עוד קצת

אני רוצה לאהוב את עצמי- ובכול יום עושה את זה מחדש

אני רוצה להיות מי שאני- והיום זה בדיוק מה שאני.

אני רוצה " להרוג " את כול  המזיקים בערוגה שלי- וכול יום מקלפת עוד תולעת, זורקת החוצה.

אני רוצה להיות אישה יותר טובה, זונה יותר טובה, אדם טוב יותר- ואני מקבלת את המבט שלך. ואני מקווה בכול ליבי שלעולם לא תפסיק להסתכל עלי ככה!!!!

אני אדם מאושר, מה צריך יותר מזה?

( עבודה וכסף,כדי לקנות מראה שתציג את כול זה)

בעוד אני מסיימת עוד יום של לימודים אינטנסיבים, כשהשותפה שלי כבר כיבתה מזמן את האור ( בנימוס, כמובן) אני מבינה שאין לי יותר מדי ברירות, אני לא יכולה להמשיך לפתור תרגילים לאור מנורת לילה כשאני לא לבד. אז אני מסדרת את השולחן, מכבה את המנורה ולוקחת איתי את הפלאפון, לזמן התייחדות במיטה. אחרי כול היום הנורא הזה, שבו התחושות שלי נעו בין הערכה עצמית גבוהה לשפל עמוק בנוגע ליכולות הלימודיות שלי, אני  מתפשטת, נכנסת למיטה ומעבירה יד על רגל ימין החלקה שלי.

לא מרגישים על פני השטח, אבל אני יודעת שיש לי שם משהו שהתפקיד שלו הוא לעודד אותי, עמוק בלב, סימן, אחד מרבים שהגוף שלי זוכה לארח בחודשים האחרונים. פרצוף סמיילי קטן בצבע כחול מזכיר לי לא רק לחייך כשקשה, אלא גם את מה שאני באמת רוצה לראות עכשיו ולא נמצא כאן לידי פיזית. אז כאמור, לקחתי את הפלאפון לזמן התייחדות במיטה, ואני פותחת לי אלבום תמונות שמרגיע אותי להסתכל עליו, כשאני נמצאת *פיזית* במקום שמאפשר לי להיות מי שאני באמת. 

באלבום הזה יש כמה וכמה תמונות. ברובן הן מציגות לראווה בחורה צעירה במצבים אירוטים, מעט פורנוגרפים,  שאפשר לראות באתרי פורנו וכאלה שאי אפשר למצוא בשום מקום, כי מנעד הרגש שעולה מהן הוא לא נחלת הכלל. אחת מהן מציגה תחת שמעוטר בסימני קיין מדויקיים, כאלה שצובעים את עור לבן באדום. למי שממש מתעקש, אז בסדר, יש גם פה ושם סימנים כחולים, אבל זה לא שהם מאפילים על הסימנים מהקיין, ממש לא. יש כמה תמונות שבהן ניתן לזהות סימנים עגולים, כמו של שעון, רק בלי מחוגים ובלי שעון, כי מה לעשות, אין באמת שעונים שאפשר לענוד על הירך, אבל יש עתיד לתשתית, ועד שזה יקרה, לא מזיק להכין את השטח ולסמן תזכורת לכך שהגיע הזמן לאכול משהו. ויש תמונות, שמעידות עד כמה זה יכול להיות מפחיד לפעמים, לרדת נמוך מאוד, ולזכור לעלות כדי להצליח לספר על זה.

אני מודה שלא על זה חשבתי שאכתוב כשאשתף לראשונה את המחשבות שלי על הבדסמ שהוא מנת חלקי בחודשים האחרונים. על הדינמיקה 24/7 שחייה בתוכי גם בלילות כמו אלה, שבהם קשה לי להירדם מרוב געגוע, כאלה שזולגת לי דמעה בהם מהעין ואני הופכת לרגשנית עד בחילה. אבל זה קורה כשאני מסתכלת על תמונה שהוא אוהב, תמונה אמיתית.וחדה של שליטה, ואני זוכרת כול רגע בסיטואציה הזו. את המגע הקר, הכואב, ואת ההבנה שחילחלה בתוכי כשהבנתי מה מצמיד אותי לרצפה, ועלתה התלבטות- מה כואב יותר, העובדה שזו הרגל שלו והוא לא יחף או המכות מהספאנקר הארור שעוד לא הצלחתי להחביא, שהכאב שהוא מעניק מהמם אותי. את השיחה הכ"כ נורמטיבית שהייתה יכולה להתאים לכול סיטואציה אחרת חוץ מזו, אבל השתלבה נפלא במציאות שלנו. על מה דיברנו?

הוא בדיוק היה צריך לצאת החוצה, ואני הזכרתי לו שלא ישכח להביא לחמניות.

אז בשעות האלה , אחרי שכולם הלכו, והיה לנו זמן משלנו ( למרות שכול הזמן הוא שלנו) הייתי ממש רעה לעצמי. ולשם שינוי הפעם כאב לי הרוע הזה כי אני מפרה הוראות. אני מתנהגת לא יפה הנשלטת שלך.

ובכול זאת, היום אמרת לי :" עם כמה שאת יודעת להיות רעה לעצמך, אני הרבה יותר טוב בזה" .

אני נמצאת איתך 24/7, ובשעות האלה המחשבות מציפות, הראש כואב נורא. אני לא  מצליחה לישון. אני יודעת למה התכוונת. אבל למטבע יש שני צדדים, וכול אחד מהם מציג ציור אחר.

אתה יודע להיות הרבה יותר רע אלי כשאני זקוקה לזה, וזה הכי טבעי בעולם שלנו. יותר חשוב מכך, זה מגיע מבפנים.

אכלתי פרי מכושף לפני קצת פחות משמונה שנים. כול מה משלוח הופך למתוק בפה שלי. 

רע זה טוב. הכי טוב בשבילי.  

#אני_אדם_מאושר.

כלוב יקר,  כול שנה מאז שהצטרפתי וחידשתי את הבלוג,דאגתי לעדכן שיש לי יום הולדת. מין מסורת כזו שלא שברתי. חשבתי לעצמי,  מהיום שנתתי לעצמי רשות לחיות את חיי תוך  כדי מימוש האני האמיתי שלי, הבדסמ הוא חלק בלתי נפרד ממנו. יש לי כאן חברים, יש פה אנשים שאני שמחה לתת להם את הזכות לברך אותי ביום המיוחד עבורי,יום הולדתי. החברים בכלוב,  גם אם הם לא קרובים מאוד, הם אנשים שיש לי מכנה משותף גבוה איתם , כי כולנו כאן כדי למצוא את עצמנו בעולם שבו הצרכים שאנחנו מסתירים לא עולים בקנה אחד עם הנורמות שאמורות לשמור עלינו, בנוסף לחוצפה הזאת שלנו, לנסות למצוא כאלה שהם אותו הדבר כמונו.

השנה לא כתבתי בזמן. אבל אני חושבת שמסורת אסור לשבור,כי יש בה משהו ששומר עלינו . אבל השנה,בניגוד לשנים קודמות, אני שמחה לכתוב שיש לי תירוץ טוב לאיחור הזה :-).

שנה שעברה,בערב יום הולדתי, ה21 ביוני, בשעה שמונה בערב, נכנסתי הבייתה וקרסתי נפשית. הרגשתי שאני נקרעת מבפנים ,שאני רוצה למות. בכיתי את נפשי החוצה וכול רבע שעה הלכתי לשירותים לשטוף פנים. בין לבין הופיעו הודעות בווטסאפ מאנשים שרצו לאחל לי מזל טוב,  וגם הזמנה לבילוי בדאנג'ן, בחינם. טכנית, לקבל מכות בערב יום ההולדת שלי זה היה יכול להיות נחמד, אם לא הייתי מקבלת חצי שעה קודם מכה חזקה בכנף, שריסקה אותי באותו היום.  מהרגע שנכנסתי הבייתה, ייחלתי רק לדבר אחד ; רציתי את חברתו של אדם שיבין אותי, שיחבר אותי חזק ויגיד לי שהכול יהיה בסדר, שאני נורמלית, שיהיה מסוגל לראות מעבר לדברים אופטימיים שאני כותבת,  שיהיה חבר. וזה לא לראשונה שלא היה כזה, אלא שידעתי שאני חייבת להיות האדם הזה בשביל עצמי, כי מי שנתתי לו את המקום הזה בחיי באותה תקופה, עזב אותי ברגעים אלה ממש. עזב לא לפני שלקח איתו את הכוחות האחרונים שנשארו לי, והשאיר אותי לדמם בעצב ביום שצריך להיות בו שמחים. לראשונה,הצטערתי שזה יום הולדתי.

אז במשך 4 שעות,משמונה בערב עד שתיים עשרה בלילה,בכיתי את נפשי לדעת. ניסיתי לקחת כדורים כדי להירגע,ואמרתי שאני נורמלית,  אז אחרי 2 האדוויל ו2 רגיעון עצרתי.  בכיתי ושאלתי פנים, ונרגעתי וחיכיתי לשעה שתיים עשרה בלילה , כי ידעתי שאני צריכה לכתוב פוסט בכלוב. כי החיים לא תמיד טובים, אבל כדאי לזכור בזמנים קשים מה חשוב באמת: להיות  מי שאתה,  לעשות את מה שאתה מאמין בו ולהקיף את עצמך באנשים שאתה שמח להיות בקרבתם  ולא פחות חשוב- שירצו גם הם בקרבתך.כאלה שמפנים את הזמן כדי לדבר איתך. ובמיוחד ברגעים הקשים שלך. את פוסט יום ההולדת האופטימי שכתבתי( אפשר לגלול אמורה ולראות) כתבתי בידיים רועדות,תוך בכי בלתי נשלט ובתקווה שיהיה מי שיהיה כאן שיידע לקרוא בין השורות את המצוקה הנפשית הגדולה שהייתי בה באותם רגעים. וזה הציל אותי מלקחת עוד כדורים כדי להירגע, כי שלחתם לי  מזל טוב והתקשרתם והיה לי עם מי לדבר, ומול מי לבכות ולהתפרק ולקראת אמצע הלילה גם לחייך מעט. ו- וואו,כמה שהייתי צריכה  את זה באותם רגעים. מזל שזה היה יום הולדתי. 

אז השנה התחילה מאוד רע , אבל , ספויילר; השתפרה משמעותית, וזו הסיבה שבגללה לא כתבתי פוסט ב22 ביוני. בערב יום הולדתי השנה, לקראת השעה שמונה בערב, ניגשתי לארון, לבשתי חולצה לבנה אהובה ומכנס בצבע שחור.  הסתכלתי במראה ארוכה ורחבה כדי לבחון את הופעתי ויצאתי החוצה מהחדר. בחוץ חיכה לי האדם הכי יפה שקיים בעולם שלי. הוא הסתכל עלי וחייך, ובמקום שבו לפני שנה בכיתי את עצמי לדעת, רציתי לבכות מאושר. ומתברר שכמאושרים, הבכי הוא אחר. הוא לא באמת יוצא בצורה של דמעות חמות ורטובות, הוא מכווץ ומשחרר את הלב. יצאנו החוצה והלכנו  לאכול קינוח יום הולדת יחד. ביקשתי ממנו רק דבר אחד; אל תיתן לי לבכות. השעות עברו,משמונה עד שתיים עשרה בלילה, ובמקום שבו לפני שנה כאב לי כול כך הדקות נקפו, אבל לא כאב לי הלב. לא בכיתי, לא הייתי צריכה להעמיד פנים שהכול בסדר, לא לקחתי כדורים כדי להירגע , לא הסתכלתי על השעון וחיכיתי ל12 בלילה כדי לכתוב פוסט בכלוב. לא חיכיתי לאף אחד. כול מה שרציתי היה בהישג ידי. בשעה 12 בלילה הוא נשכב לצדי, וגם חיבק, אבל הוא לא היה צריך להגיד שיהיה בסדר. כי הייתי הרבה יותר מבסדר. הייתי מאושרת. בדיוק כמו שאני מרגישה עכשיו,  כשאני כותבת את השורות האלה.

ושכחתי שאני צריכה להיכנס לכלוב לכתוב פוסט יום הולדת.

אז השנה התחילה רע מאוד. הפוסט האחרון שכתבתי מרמז על הדיכאון שהייתי בו באותה העת. חודש וחצי לאחר מכן המצב התחיל להשתפר. הכרתי את בן הזוג ,השולט,הקושר והאדון ששיחרר לי את הלב באומץ, בתבונה וברגישות שמאפשרים לי מדי יום לחיות את החיים שרציתי לחיות מהיום שגיליתי הבדסמ זה אני, ולא עוד קטגוריה הפורנו. הוא מאפשר לי להיות מי שאני באמת, בלי פחד וללא מסכות. הוא מאפשר לי לראות אותו כאדם, שפותח את הלב ומקריב את הסבלנות כדי לדלג ביחד על כול התהומות. זה שלא פותר לי את הבעיות ומלמד אותי בכול יום שיעור חדש על אהבה ונתינה ובדסמ ללא גבולות. על אדם ונפש, על רצונות ותשוקות, על מתן תשובות. על צניעות ואהבה. הוא מלמד אותי שהלב יכול להתכווץ מאושר ושזה הכאב הכי נעים בעולם . ובעיקר , הוא שומע אותי כול בוקר אומרת שאני אדם מאושר, ולא שואל את עצמו איך הוא נפל על דון קישוט מסוג נקבה עם עיניי ווינקי מנצנצות.

ויש גם בדסמ, לא קל, מאתגר, חסר אונים ונוגע ללב. מי שמסוגל לתת לי דבר כזה , כנראה מכיר אותי באמת.

 אז כמיטב המסורת- יום הולדת 28! לוקחת איתי מהשנה הזו את המחשבות שאומרות שזה בסדר לשאוף להצליח אבל להיות מוכנה גם לאפשרות להיכשל,  את התקווה שגם שהכול נראה רע הדברים תמיד יכולים להשתנות, ושצריך לתת הזדמנויות גם כשלא רוצים , או בטוחים במה שיכול לקרות. ותמיד מחר יהיה יום טוב יותר.

אה , ובתקווה לכתוב כאן יותר כשאני מאושרת.

יש לי מזל טוב :-).

עיר בצפון הארץ, מלא ערסים מסביב ואני עושה את דרכי לביתו של תימני ההולך לצידי שחולם לעשות תואר במדעי המחשב יום אחד. 

בינתיים, הוא מתפשר על תואר במתמטיקה. לא בטוחה שיכולתי למצוא בחור עם אהבה כול כך גדולה לתחום הזה בשכבת גילי, אם לא היה עולה בי הרעיון המטורף ההוא, ללכת למועד ב' שנה שעברה. 

שנינו למדנו וניגשנו, אני וויתרתי על המבחן, אבל הוא נשאר. 

ומאז התחילה החברות. 

שיחות לתוך הלילה על משוואות ונגזרות של פונקציות ln, פולינומים, המחשבות שמאחורי קוביה הונגרית, משולש פסקל, והמשפט האחרון של פרמה וההשלכות שלו, וחיזוקים הדדים בנבכי החיים העמיקו את החברות הזו. 

לאחרונה היא עלתה שלב נוסף. נפגשנו מחוץ לאוניברסיטה לאכול יחד ולהסתובב בעיר הגדולה ( הצפונית , בכול זאת ) ואתמול, הגעתי אליו הבייתה לראשונה. 

אז כשנפגשנו, ואמרתי לו ," איזה כיף לראות אותך" וחיבקתי אותו, והוא ענה כנ"ל,  שאלתי שוב כי לא האמנתי שזו התשובה . 

אבל המבטים על הפנים של ההורים שלו כשנכנסתי בדלת הפתיעו אותי יותר. היה קל לראות את ההפתעה שלהם כשהבן שלהם סוף סוף הביא בחורה הבייתה. 

אמא שלו לא התאפקה. היא הביאה לחדר שלו עוגיות וקולה בלי הזמנה מיוחדת, וגם את המתנות לנכדים. ניסתה לגשש. הוא אמנם לא היה מרוצה מכך, אני השתדלתי להיות מנומסת. 

אני הרי לא באמת מכירה את התחושה הזו, כשמציגים אותך להורים, כבת זוג,. אני מכירה את ההתבוננות בהם בסופר, או באמתלה של שיעורי מתמטיקה.  אנחנו לא בני זוג אמנם, אבל זה בטח לא מונע מאמא שלו לקוות שאולי נהיה. ואם זו לא תהיה אני, לפחות עכשיו היא יודעת שהבן שלה לא גיי, וגם זה בטח משהו מבחינתה. 

אבל המחשבות שלה לא רלוונטיות עבורי. 

מאוחר יותר,  היא גם הגישה אבטיח ללא הזמנה מיוחדת, תוך כדי שהיא מציינת שהבן שלה לא אוהב. כשהיא הלכה , שאלתי אותו למה וענה שפשוט מגעיל אותו. מבחינתי היה לי מוזר לשבת בחדר שלו, בבית שלו ולאכול מול הפנים משהו שהוא לא אוהב. הנימוס ניצח, או שזה היה פשוט האופי הזה שלי שמתאים את עצמו למי שעומד מולו. 

...

גוללת את הפיד בפייסבוק, ונתקלת בפוסט של אחד החברים המוערכים על ידי בקהילה. הוא מתאר שם איך התפתח הקשר בינו לבין החברה שלו, בשלהי סוף שנות העשרה שלה. היה מרגש לקרוא ובכול זאת, צובט בלב, כשאני נזכרת איך שהגעתי למצב שסוף סוף חשבתי שהקשר מבשיל, הוא טען שאין לו משאבים עבורי, לצערו. אני לא כועסת, אני שמחה באושרם של אנשים שחשבתי שיש לי מה להעניק להם. אבל אני עדיין אדם, וכשאני כואבת שוב מקרה שכזה, זה צובט לי עוד יותר, במיוחד כששמו של הנוכחי זועק לי מרשימת המלייקייקים. 

כי בסופו של יום, המציאות הכואבת היא , שגם אם הגברים בחיי עשוים להסתכל עלי כאישה, הם תמיד מוותרים עלי בסופו של דבר. 

כמו שוויתר העורך הדין הנכה רגשית, הפסיכולוג, ההייטיקסט, המנהל ( שהיה המנטור הגדול ביותר שלי), הקושר, הצלם( שהחליט אחרי שנתיים וחצי שלא מתאימה לו זוגיות)  והמהנדס,

( כולם גברים שונים שחלקם יותר מתפקיד אחד בחיים שלי) ככה יוותר גם החבר ללימודי מתמטיקה. 

זה לא מעציב אותי, אבל לעיתים אני מרגישה שהזמנים האלה , אין לי באמת סיבה ראויה לקום מהמיטה. גם לא האמונה שאולי עוד אפגוש יום אחד את האדם שיראה את כול מה שיש לי לתת וגם את מה שאין, ועדיין יישאר. 

דיכאון ללא עצב, זה דבר נהדר.