בימי הצבא , במשך השנה והשלוש שבעצם הסתקרנתי מעולם הבדסמ, ראיתי אותה. כול הזמן מתלבטת.
היא ישבה וכתבה בתוך הדף הלבן הזה שאני יושבת בו עכשיו. ויום אחד היא ביקשה ממני בתום לב לעשות הגהה לפוסט שכתבה.
אז קמתי ועשיתי. ועבדתי קשה על כול אות ומילה והפכתי אותם למשפטים שמספרים סיפור שקל להבין.
עשיתי טעות , היא התאכזבה. היא לא רצתה שיבינו אותה.
היא התחילה לעבוד כדי להחזיר את הפוסט למצבו הראשוני, וזה היה לה קשה.
ובסוף היא לא פירסמה אותו.
היא האדם הבדסמי הכי קרוב אלי. ואני לא יכולה להגיד לכם מי היא , אבל היום אני כן יכולה להגיד- שאני מבינה אותה.
כי חלק מלחיות חיים כפולים בעולם ששואב אותך זה להבין שאתה רוצה לשמור גם על עצמך באיזשהו אופן , ואיכשהו - אם זה בורח
אחת הדמויות הבדסמיות המעצבות ביותר בחיי הבדסמיים לא תקרא את הפוסט הזה, אבל כשהתבוננתי במילותיו בבלוג הותיק נדהמתי איך אפשר להעביר מסר כול כך חד בצורה כזו שבה אף אחד לא חושד, אבל מי שצריך להבין מבין.
If it makes you happy, it's "can't be so bad"
זה משהו שאני לא יכולה לעשות.
אני היום חלק מהקהילה כמו שבימי גיל 16 חלמתי להיות , אבל בחלום שלי זה היה יפה. ובמציאות זה פחות.
שאלתי את עצמי אז - למה הם כול כך סגורים ?
כי כשאת עושה משהו שמנוגד לאיך שהחברה רואה את עצמה ואת חלק ממנה- אלו יהיו ריקושטים שישליכו על חייך ואת תצטרכי ללמוד לחיות איתם. וזה חלק מהתהליך שעובר לדעתי כול מי שנכנס לעולם הבדסמ ועבורו זה קצת יותר מקינק.
למה אי אפשר פשוט לכתוב את מה שבאמת יושב על הלב ?
כי אי אפשר.
וקטונתי מלהגדיר מה. זה . בדסמ בשבילי.
הדף הלבן הזה נשאר המקלט האחרון שלי ורק בו אני יכולה לכתוב עד כמה אני מוקפת באנשים - וכמה אני בכול זאת מרגישה 'לבד'.
אני מאוד אוהבת את זה שיש לי משהו בחיים ' שלא כולם יודעים'.
אבל אני לא מרגישה חזקה כרגע כדי להתמודד עם אלו שכן.
