לפני 8 שנים. 20 בספטמבר 2016 בשעה 16:31
זה נכון שבדסמ זה לא החיים שלי, אבל בחיי הבדסמיים יש שני מצבי קיצון שאופן התנועה שלי בהם דומה למטוטלת-
צד שמח :
או שאני במצב שבו אני ממש שמחה שאני בדסמית ושהתברכתי בזה שאני מסוגלת להבין ולקבל גם את הדברים הפחות שגרתיים ולהיות אדם נאור יותר - שקיבלתי את הזכות להיות אמיצה ולהגיד שאני שונה, ולהנות מכך שחיי המין שלי הם הכי מסקרנים בעולם .
צד עצוב -
והמצב השני הוא שאני מקללת את היום שבו גיליתי את הבדסמ ומייחלת לעצמי שהלוואי ולעולם לא הייתי מגלה שמה שממלא לי את המצברים ומספק אותי זה דווקא להיות במקום נמוך מול גבר ששולט עלי. שהלוואי וההתמכרות שהייתי מפתחת בחיים זה לא ריפיון ברגליים כשאומרים לי לרדת על הברכיים. או מרגישה גאה מכך שכשאני אומרת משהו אז מקשיבים לי.
עוד אחד מהרגעים האלה..
