דוגי סטייל

הייתי מהילדים המעצבנים האלה שלא יכולים לעשות מה שאומרים להם בלי להבין, לשאול, לדעת.

תמיד שואל למה, חפרן כזה... לפעמים גם קשה הבנה ואז זה הופך למציק יותר.

מבחינת הקבלה/לקבל דברים, תמיד הייתי הכי טוב, אובייקטיביות תהומית, יודע להודות כשאני טועה, לשנות דפוסים ברגע כשיש הבנה, הפנמה. המוח שלי עובד חזק על תימרון הרגשות בהתאם להגיון של הדברים.

לכן מה שהפיל אותי תמיד היה רושם ראשוני, כי אין שני לו.

בעל כורחי למדתי להיות שחקן, לאפק את הסקרנות שלי ולמתן את הישירות. רק כדי להרוויח עוד כמה אחוזי הצלחה סוציאלים. אבל זה עדיין שם כמובן ואני אוהב את זה בי, חזרתי לשאול למה, העלתי שוב את המינון.

ולמה?

כי אני אוהב אותי.

שתגיש לי בירה מהמקרר

שתדע לזהות מתי אני עומד לסיים ותשאל ״עוד אחת?״

שתתריע לפני שהארגז נגמר

ושתדע לפתוח את הפקק עם ארובת העין

*ללא מין

*רק פניות מתאימות יענו

איזה מזל שלא היתה קורונה כשהייתי צעיר יותר.

אני תוהה אם זה מזל או שכל ששרדתי עד היום.

רואים עלי את ה5 שנים האחרונות? כי עוד היו מבקשים ממני ת״ז בשביל לקנות סיגריות וזה פתאום נפסק.

למה אני נעשה רק יותר ויותר חרמן עם הזמן?

להימלאיה כבר לא אגיע.

אני עדיין יכול לעשות רישיון טיס.

מי שנראה מאוד צעיר לגילו, צריך לקבל חריגה מגבולות הגיל שמישהי מציבה.

איך כבר עברו 35 שנה? טוב בעצם הזמן טס שנהנים...

אני יודע שאני בוגר, אבל מתי ארגיש את זה מבפנים?

זהו השנה אני מפסיק לעשן.

יהיה לי ילד מתישהו?

צריכים לחוקק חוק שכל מי שסוגר עשור בחייו צריך לקבל מענק חיזוק, משהו סימלי שיהיה למה לחכות.

הזמן הוא יחידת מידה או שמישהו יגלה בעתיד שזה אלמנט מוחשי שניתן לכיפוף?

מה שהכי מדהים אותי זה שעדיין אין לגליזציה.

טוב אחד הכלבים שלי הפליץ כרגע וגמר לי על ההירהורים.

זה בטח סימן להכנס להתקלח

ביי יומני היקר

אבל כל משפט שלה מבלבל אותך עוד יותר.

אשמח לעזור

קופצני ודלוק שנתלה בחיבוק עם חיוך חסר איפוק...

כזה אני, קופיף חמוד.

אומנם יש יותר ביקוש לגורילות, אני יודע.

כולן רוצות גורילה, כזו שעירה וגדולה שתעטוף, תגן ותהיה הביטחון שלהן.

אבל.. גם אם היתה לי אפשרות לא הייתי בוחר להיות גורילה, אוהב את הקופיף שאני, כריזמטי, חם ומתפרץ, מאתגר ומעקצץ... 

אוהב לשחק, לקפץ ולטפס לראש העץ, משם לעבור לצמרת אחרת, לקטוף כמה בננות ועל העולם לצפצף..

וזה עד שתגיע הבננה המיוחלת

שתדע להוריד אותי מהצמרת

עם עליונות נשית אמיתית וחודרת

ולא עוד סתם מפגרת...

צריך מישהי שהיא ממש אבל ממש אחרת.

מיואש מלחפש שולטת

מחפש שותלת, עם התמחות בקנביס.

ושתגלגל לי משהו שאוכל לשכוח מהמטורללות שנפלו בחלקי...

*התמונה להמחשה בלבד

שליטה לא מקבלים. שליטה לוקחים, שליטה מרוויחים.

אצלי בכל אופן, זה ככה.

לא מצליח להבין איך אפשר להתמסר מבלי להכיר,

לא מבין איך אפשר לשלוט מבלי לדעת,

הלוואי וזה היה גם אצלי ככה, היה לי כל כך קל.

זקוק לכוח, לחוסר אונים, להרגיש שבוי מבחוץ ומבפנים.

אוהב כפיה, מייחל להפסד, רוצה מנצחת שאוכל לכבד.

אחרי כל החיפושים, הכמיהות הכי גדולות לגיבורי החלומות, תמיד בסוף מה שנתפס זה אדם באותה הרמה כמוך, באותו וייב, באותה שפה, זה יותר קל וזה תמיד עובד.

המשחק שלי אמיתי, הוא אינו בתוך מסגרת, הגבולות שלי אינם קיימים, זה תמיד תלוי בגברת.

ולמצוא גברת זה חתיכת סרט, כשאתה רוצה אותה ברמה אחרת, אחת כזו שעל מעמדה שומרת.

אחת שלא נבהלת מנשלט סורר שאינו מתמסר, אחת שמספיק בטוחה בעוצמתה לקחת את השליטה בעצמה.

לבנות ולייצר את הקווים שהיא בוחרת, להנדס לי את המוח בכל שיחה מזדמנת, לגרום לי להרגיש מאוים כדרך קבע ולצוד אותי ממש כמו בסרט טבע.

ואולי זו רק פנטזיה שדבר כזה קיים?

אולי אני אופטימי מידי?

ואולי באמת את השליטה רק מקבלים? ואני אמור להעמיד פני מת?

אבל אני חי ובועט!

חי וממשיך לחכות שאולי תצוץ פתאום... אחת ברמה מעלי, שתדע להתמודד.

לכבות את רעשי הרקע, לעשות שאתמסר, אחת כזו שיודעת לשלוט גם בלי לבקש רשות מיותרת.

אמן לזה.

מי ראה את הסרט ההזוי והישן הזה של ג׳וני נוקסוויל?

יש שם את הסצנה שהוא איבד את הכוח שלו ולא הצליח להיות חרמן, כולם מסביבו מנסים לעזור ונוגעים בו ומלטפים אותו...

הסצנה הזאת עולה לי לראש בכל פעם שאני נזכר כמה בא לי להפסיק לעשן, כמות ההיסחי דעת שאני זקוק לה בשביל לשכוח מהסיגריה הבאה.

נמאס כבר מהסיגריות, בלעחס.