הייתי

מילים לא מטעות אותי. עד כה, לפחות.

כשאדם כותב והמילים שלו מדברות עם שלי - אני יודעת ששווה כוס קפה. או לחפש ספסל אל מול הנוף. או להעיז לבוא לדירה שלו.

אז בערבוביה אחת, בית קפה (מי הרשה לאותה רשת לפתוח שני סניפים באותו רחוב, במיוחד כשאני מוגבלת בזמן??), אישה מקסימה ומחייכת שבמשפט הראשון

נותנת לי כיוון על ההגדרה שלי במקום הבדסמי, לא זוכרת כרגע את המונח, אבל זה מה שאני מרגישה תמיד. אני PLAYFUL. אני פתוחה. אני סקרנית.

ובהמשך, כשאני מיישמת את הפתיחות שבי, אני מופתעת עד כמה נעים יכול להיות לי במקום שפעם לא הייתי מאפשרת לעצמי. ולאחרים..

שעתיים של זיון. עם הסתובבויות, ועליות, ומציצות רק כשהוא מחליט שזה הזמן שלי לקבל, ולנוח. במקום שאני הכי טובה בו. שהכי טוב לי בו.

היה לי טוב. ומרגיש נכון. ובעיקר בעיקר אזכור כמה נטפתי שם וכמעט ולא הייתי מובכת.