הייתי

כבר אמצע היום וחסר לי. חסרה לי ההתרגשות. הריגוש. הרגישות. 

השבוע האחרון הציף אותי. והבהיל אותי עד שברחתי. 

חסרות לי המילים. שאיכשהו חשבתי שהקצב שלהן היה יוצא דופן ומיוחד במינו, ואז הבנתי שככה זה. ככה זה כשמכירים ורוצים יותר מלרפרף. 

אני מתחבטת בין מה שאני מפסידה מהתמסרות לאדם אחד לבין מה שאני חושדת שנהיה הטבע שלי. כי ככה התרגלתי להתנהג בעשור האחרון.

איזור הנוחות הוא קרא לזה וצדק. אני לא בשלה לצאת ממנו עדיין. 

לא הרגיש לי טבעי להכנס לדירה שלו ולהניח את התיק בכניסה לבית לא כמו אורחת. לא הצלחתי., אולי מפאת המהירות, להתרגל לאפשרות שאני יכולה אחרת. להיות מלאה ולמלא אדם אחד. 

הכל הפוך אצלי. לשים את עצמי בין הרגליים שלו כן הרגיש טבעי. 

זה או שאני מכירה במי שאני,  או שאני מנסה לצאת מאזור הנוחות. מבלי להזיק לאיש. 

מבלי להזיק לאיש.