אני מופתעת עד כמה זכרון יכול להיות דבר סלקטיבי.
ועוד יותר אני מופתעת זה מהעובדה שאני זוכרת את הפעם הראשונה שנפגשנו, לפרטי פרטים. למרות הנטייה שלך לקרוא לי "אלצהיימר" כי לטענתך אני לא זוכרת כלום. משהו שהוא שגוי בכל דרך אפשרית, אבל עד היום אני משתמשת במטבע לשון זו על עצמי כשאני באמת מאבדת כל כיוון .
אני זוכרת את היום "העמוס" ביותר בחיים שלי, כששוחחנו ללא הפסקה, משהו במילים שלך, משהו בפשטות שבה הסברת את הדברים עליהם אתה חושב, ובמה שאתה כ"כ מאמין, את הדרך בה גרמת לי לבטוח בך גם בלי לדעת מי עומד מולי.
אני זוכרת כשנפגשנו במקום שלנו, הבעיה, שגם המקום שלנו כבר לא קיים יותר.. ז"א הוא קיים, אבל היה איזה בלאגן עם השכנים והרעשים.. אני יכולה להבין למה :)נה
אני זוכרת איך אני נכנסת לחדר, כרגיל מתדפקת על הדלת בהיסטריה , רואה אותך מחייך לעברי, מריח, אוי כמה שאתה מריח.. הבושם הזה, ריח של אורנים, משהו שליווה אותי לכל אורך התקופה הזו.
אתה יודע מה אומרים? אומרים שריח אף פעם לא שוכחים. אתה לא בהכרח צריך שהוא יהיה לידך ברגע נתון, זה משהו שהקולטנים של המוח זוכרים. אז אני זוכרת, גם בלי שאתה פה לידי .
אני זוכרת גם שכ"כ התביישתי מהנוכחות שלך כשהייתי במערומיי, ואתה עדיין היית לבוש כולך בשחור.
אני זוכרת אותי קשורה לצלב, ולמרות ההיכרות הקצרצרה שלנו, בוטחת בך לחלוטין, וללא עוררין.
קוראים לי על זה אמיצה, למרות שהאמת היא, שאני פחדנית.. אבל אתה, אתה ידעת איך להדוף את כל הפחדים. ידעת איך לאסוף את ידי בשלך, ולהוביל אותי לאור.
בפעמים אחרות אני זוכרת איך התעלפתי מולך, וטיפלת בי כאילו שהייתי חלק בלתי נפרד ממך, בפעם אחרת, אני זוכרת שבכיתי לך בגלל כל הבעיות שעברו עליי באותה התקופה.. ואתה- אתה בשלך.. מחבק..
בעודי כותבת אני נזכרת בטיול הזה לארה"ב, שדיברנו עליו על כוס קולה, פיתה עם חביתה, מיונז וטונה, משהו שאמרת שהוא דוחה לפני שטעמת אותו. והיום, אני בספק אם ההתמכרות הזו עברה לך. כמו שההתמכרות שלי אליך לא עברה.
אז אני, דלייטפולי רוד, לולה, רודי, דלי,או כל אלפי השמות שחבריי היקרים קוראים לי, מכורה.
אני מכורה אליך.
מכורה לתחושה שהענקת לי.
מכורה לריח
מכורה למגע
מכורה לדבר הזה שקוראים לו אתה..
