אם יש דבר כזה שקוראים לו גורל, זה מה שהיה שם. זה מה שעדיין שם.
אם אין דבר כזה שקוראים לו גורל, כנראה שאני צריך לחפש סיבה אחרת שתסביר לי למה זה קרה, למה זה קורה ולמה זה אולי ימשיך לקרות, עד שאני אצליח לצאת מהמעגל הזה שאני נמצא בו. עד שאני אוכל סוף סוף לגעת בה...
על התחלות כאלה אפשר רק לכתוב סיפורים ולהסריט סרטים. משום מקום, שני מסלולי חיים הצטלבו לפתע, ומאותו רגע, נדמה שהם מצאו ייעוד משותף, להישאר אחד בדרך של השני.
שום דבר לא היה בנאלי, לא היה נדוש ובטח לא הייתם יכולים לומר "אה, מכיר את זה...". הכל היה מיוחד, היא היתה מיוחדת. היא עדיין מיוחדת...
הכרתי אותה בדרך לא דרך, ומהמשפט הראשון שהיא אמרה לי הרגשתי מוזר. אמרו לי משפטים כאלה במשך שנים, לא מעט בחורות, אבל אף פעם לא הרגשתי ככה. הרגשתי כמו חוקר פרחים, אם יש דבר כזה, שראה כבר אלפי סוגי פרחים בכל מקום שאליו הוא הלך, ולפתע הוא נתקל בפרח כל כך מיוחד, שמעולם לא ראה, והוא לא יודע להסביר מהו. הוא רק יודע, שמעכשיו הוא כבר יכול להפסיק לחפש.
הוא לא היה הכי יפה שראה, הכי גבוה או הכי צבעוני, אבל היה בו משהו, בפרח הזה, שגם אם היית רואה אותו באמצע יער מלא וצפוף של אינספור פרחים אחרים היית שם לב אליו כאילו היתה זו קרחת יער והפרח הזה היה עומד שם לבדו, מהפנט אותך, ממגנט אותך, גורם לך להימשך אליו, משיכה לא מוסברת, אבל קיימת.
היא סחפה אותי לעולם שלה ברגע, בהבזק של שניה, ברעש כבד של נפילת אסימון ענקי בתוך החלקים הרגישים בגוף שלי. עדיין לא ידעתי את זה, אבל תמיד הרגשתי מוזר איתה. לפעמים זה היה מוזר רע, אבל רוב הזמן זה היה מוזר טוב. כאילו רציתי להיות חלק מזה לתמיד, איכשהו.
הפרח הזה היה מוקף בגדר, מאז שראיתי אותו לראשונה, וכמו הגדר, תמיד היו לנו מכשולים שהיינו צריכים לעבור. מדי פעם מצאתי פרצה באותה גדר, אבל לא הצלחתי ממש להיכנס דרכה. בכל פעם שניסיתי וכמעט הצלחתי, משהו בגוף שלי נותר מאחור, מעבר לגדר.
בתחילה היה זה הלב שלי. היא עשתה לי משהו, אבל הרבה רגשות לא היו שם מצידי. העיניים שלי נפתחו כאילו ראיתי את הדבר הכי מדהים בעולם, הגוף שלי כאילו התעורר מתרדמתו הארוכה ורקד, כאילו ליווה כל פגישה שלנו שיר ברקע, שיר קצבי כזה, שסוחף אותך לזוז, לנוע, לחיות. אבל הלב שלי עדיין לא היה שם.
בגלל זה איבדתי אותה פעם. היא היתה בהישג יד, כל מה שהייתי צריך לעשות זה לקטוף, להריח, ולהתמכר אליה, אבל כמו ההיסטוריה שלי, גם ההווה היה שחזור עגום של משהו שהיה כמעט שלי ונעלם.
מעבר לגדר, מעבר לפינה, נאלצתי להיות עד לבחור אחר שבא ובקלות קטף אותה. חוסר הידיעה היא ברכה, לפעמים, אבל היא לא היתה מנת חלקי. לא רק שידעתי, גם ראיתי. חוויתי. נכוויתי.
אתה קורא על זה בכל כך הרבה מקומות, שומע את המשפט הזה כל כך הרבה פעמים, מחייך ואומר לעצמך "לי זה לא יקרה", עד שיום אחד זה קורה לך, ואתה מתחיל להבין על מה כולם מדברים. לאבד את מה שרצית, את מה שהיה כמעט שלך, את מה שהיה יכול להיות שלך, אם רק היית עושה...
את כאב האובדן והכמעט השלמה איתו החליפה פתאום הרגשה חזקה של נחישות. זה לא היה נכון, לאבד אותה. זה לא הרגיש נכון. זה הרגיש מוזר. כאילו לקחו לך את המאכל שאתה הכי אוהב והוציאו ממנו את הטעם הכל כך ערב לחיך שלו. הרגשתי כמו בסרט שחור לבן, כל דבר שעשיתי, כל מקום שאליו הלכתי. כאילו הצבעים נעלמו. גם הקולות נדמו, כאילו הייתי בסרט אילם.
כמו בכל פעם שזה קרה למישהו כמוני, גם אני רציתי אותה בחזרה. לא בגלל שאיבדתי אותה, אלא בגלל שתמיד רציתי שהיא תהיה שלי ולא ידעתי איך לעשות את זה.
הפעם, כך חשבתי, אני יודע. הפעם נהיה מאושרים. הפעם אני סוף סוף אחדור מבעד לגדר, אגש אליה, אתקרב אליה מרחק נגיעה, ואגע בה, כמו שתמיד רציתי.
חודשים ארוכים ומורטי עצבים עברו מאז, ונדמה כאילו השמיים השחירו וסופות רעמים וברקים התחוללו ללא הפסקה, גם באמצע הקיץ. עמדתי מולן חסר כל, בלי הרבה בגדים שיגנו עלי מהקור העז, בלי הרבה כוחות פיזיים, אבל עם הרבה אמונה. האמנתי בבלתי אפשרי. האמנתי בנס. האמנתי בהזדמנות שניה.
כמעט לפני שאיבדתי את האמונה, ראיתי קרן אור שמילאה אותי בחמימות שלא הרגשתי כמוה כמעט שנה. הרגשתי פתאום צורך למתוח את השפתיים ולחייך. השמש הזאת מילאה אותי בכוחות מחודשים והייתי מוכן ומזומן להזדמנות שקיבלתי, למשאלה שהתגשמה לי.
בפעם הראשונה שראיתי אותה נדמה כאילו היופי שלה הוכפל ושולש בחודשים שלא ראיתי אותה. היא גדלה להיות בחורה עוצרת נשימה. בכל פגישה מאז התוודעתי לעוד צד מושך שלה שלא הכרתי לפני, ולצדדים שכבר הכרתי, שהפכו ליפים הרבה יותר.
סוף סוף, כך חשבתי, קיבלתי את הבמה הראויה לי, ואני עומד להתחיל את הסרט שכל כך רציתי לשחק בו. התסריט היה מוכן, השורות היו כתובות להפליא ואפילו סוף טוב היה שם. גם בסיפור הזה היו דיאלוגים מרתקים, אבל יש דברים שסיפור טוב יכול להיות שלם גם בלעדיהם.
היא ואני, כדמויות הראשיות, עמדנו במרכז, עם כל דמויות המשנה מסביב, שעזרו להפוך את האווירה על הסט לקסומה.
רק הכיסא של הבמאי היה ריק...
אם הוא היה אומר לי מה לומר, מכוון אותי מה לעשות, אולי הייתי מצליח. ככל שהיא היתה קרובה אלי, כך הרגשתי אותה מתרחקת. ככל שהתקרבתי לגעת בה, כך היא חמקה מבין אצבעותיי. ככל שהלב שלי נפתח אליה, שלה נסגר לאט לאט...
אני עדיין רואה אותה, היא עדיין מעבר לפינה. אני יודע שאם אני אושיט יד אני אפילו יכול לגעת בה לרגע. לשניה אחת, לפני שהיא שוב בורחת.
אני נושא את עיניי למעלה, כאילו מדבר אל מישהו שלא קיים שם, ומבקש ממנו משהו. מבקש אושר, מבקש שמחה, מבקש בקרים קסומים ולילות מדהימים. מבקש סוף טוב...
בינתיים, אני מתנחם ברגעים ארוכים של כמעט ורגעים מעטים מדי של הדבר האמיתי, או שלפחות זה הרגיש כאמיתי. אני מתנחם בזה שהיא עדיין כאן, בחיים שלי, עדיין נוכחת, עדיין בקצה השני של הטלפון, כשאני מתקשר.
ועם הטעם החמוץ מתוק הזה של חצי הנחמה נמהל טעם מר של תסכול. של הידיעה, שכמה שאני אתן מעצמי, כמה שאני אנסה להפוך את העולם וכמה שארצה חזק, היא תמיד תהיה רק במרחק של נגיעה.
היא תמיד תחייך אלי, תמיד תעשה לי הרגשה טובה, תמיד תגרום לי לדמיין ולפנטז על החיים שאני כל כך רוצה לחיות ועל החוויות שאני רוצה לחוות, אבל היא תמיד תישאר שם, מאחורי הגדר.
היא תמיד תהיה שם, עם האושר שלי, ממש מעבר לפינה...
