אני חשבתי שאחרי 29 קייצים אני מכירה אותי דיי טוב, אבל מסתבר שיש לי עוד דבר או שניים ללמוד על עצמי.
מעולם לא טענתי שאני קלה להבנה, אבל הפעם קצו כל הקיצים.
אתה החלטת שאתה נוסע לעיר החטאים.. כן כן לווגאס. טיול שקבעת עם החברים שלך עוד הרבה לפני שהכרנו.
ואני?!
אני חושבת שהזבוב המציק הזה שמסתובב לי ליד האוזן, פרט לעובדה שהוא מזמזם בלי הפסקה, שותל מסרים סמויים, שגורמים לחרדת הנטישה שלי להתעורר כל פעם מחדש.
ככה זה, כשאתה כאן, אני רגועה, כשאתה מתרחק מטר וחצי ממני, זהו.. הכל נגמר כלא היה.
אז יומיים לפני הטיסה הבעתי את חששותיי בזהירות, ואמרתי שאני לא רוצה שתתנתק לחלוטין, ואתה בתגובה אמרת שניתוק לא יהיה, אבל אתה מצפה ממני לפירגון מלא.. טוטאלי. שאני אחכה לך כאן לכשתחזור.
איפשהו,במעמקי הבטן המשפט הזה עורר בי בחילה... "כאילו, מה? מה אני איזו כלבה? שצריכה לחכות עד שתחזור ?!"
האמת שאני הופתעתי בעצמי מהתשובות שזרקתי לעצמי.. "כן, את כלבה, ואת כלבה ממשומעת... אבל זו המהות שלך לא?".
מחד גיסא, עולה בי תחושת סיפוק מטורפת, שאני סוף סוף מבינה מה המקום שלי, ומאידך גיסא אני נלחמת במקום הזה עם ציפורניים שלופות ושיניים חדות.
טסת...
יום עבר, יומיים, שלושה, והחרדה משתלטת עליי לאיטה, למרות שאתה בהבטחות שלך עומד, מסמס לי, שולח תמונות, דואג שאדע, שלמרות שאתה לא כאן לצידי, אתה עדיין כאן, וחלק ממני.
אבל אני...אני... הראש המטומטם שלי, נכנס להיסטריה..
מדמיינת את כל הסצנריומים האפשריים לזה שמשהו יקרה- הפולניות במיטבה.
כל אותן החוויות שעברתי במהלך החיים מתגבשות יחדיו כעת כדי לתת לי פייט רציני ולגרום לי להישבר ולכתוב לך איזו הודעת נאצה.
אני מוצאת את עצמי במצב שבו ההיגיון נלחם ברגשות. מלחמה שלא פעם התישה אותי וגרמה לי לאבד כיוון לחלוטין.
הפעם, החלטתי ללכת כנגד האינסטינקטים - או שמא אלו הם בכלל לא אינסטינקטים אלא בכלל הרגלים מטופשים, וללכת בעקבות הקול הזה שקוראים לו אתה.
אני גורמת לעצמי להבין שהמילים שלך, והצורה שבה אתה מתייחס אליי, והדרך שבה אתה נוגע, והזמן שאתה משקיע הם לא מובנים מאליהם..
איכשהו, בקרב הזה ביני לבין עצמי- ניצחתי. הייתי גאה בעצמי. גאה שלא נתתי להרגלים שחרוטים אצלי בזכרון הרגשי לקחת פיקוד גם הפעם, ולהרוס כל חלקה טובה.
גאה, שלמרות הקושי שלי, לא הפלתי עליך את השטויות שלי.
למדתי שיעור חשוב.
