בתקופה האחרונה אני שמה לב, שאני מוצאת את עצמי מהרהרת בעבר שלי.
מגלגלת אותו לכל עבר, ומסה לראות היכן טעיתי, למה טעיתי ובעיקר איך לתקן.
אני מוצאת את עצמי, שכל חיי, גם טרום עידן השליטה, נמשכתי לטיפוס מאוד מסוים, שגם בתוך אותו הטיפוס, היו תתי טיפוסים ואבולוציות.
אני חושבת, שהיום אני נמצאת במקום שבו אני צריכה פשוט לשבת ולפרוק את הכל על הדף כדי, לגבש לעצמי איזשהו מסקנה לגבי המהות שלי.
עד לפני 4 שנים לערך, אף פעם לא חשבתי שאני יפה מספיק, מעולם לא חשבתי שאני אוכל למשוך גבר בעזרת היופי, לכן כל ההשקעה תמיד הייתה בחינוך, בלמידה, בהתפתחות אישית, רגשית, מנטלית וכו'.
אני מנסה לנבור במאגרי הזיכרון, כדי אולי להיזכר בדברים שבחרתי להדחיק, כחלק מהתמודדות של אדם, ואני מגלה שאני אולי קצת יותר דפוקה ממה שאי פעם תיארתי לעצמי.
ככל שנכנסתי יותר ויותר לעולם השליטה, התחילה להתפתח אצלי מודעות יתרה לשריטות באישיות שלי.. היום כשאני חושבת על זה, אולי הייתי מעדיפה להישאר באופוריה, ולעולם לא להיכנס לזה, כי הכאב הוא קשה מנשוא. ההתמודדות היא קשה יותר פי מיליון, אמנם אני יודעת שלטווח הארוך, ההיגיון שעוד קיים אצלי, מבין שכל דבר קורה לטובה, למרות שעדיין קשה לי לקבל את זה.
אז פשוט נתחיל מההתחלה.
אני בת להורים מהגרים, חינוך סובייטי למהדרין. אמנם עליתי ארצה בגיל 3, אבל החברה הישראלית והחינוך הקשה נתנו את אותותיו בחינוכי ובהתפתחותי. הם אלו שלמעשה גרמו לי להיות כפי שאני היום. חלקכם שמכיר אותי אישית, יגיד חייכנית ומלאת שמחת חיים, יגיד סקסית להחריד, יגיד אישה טובה ומסורה, יגיד כלבה למופת, אבל אני ? אני כרגע רואה את עצמי, כמו אפרוח קטן וצהוב שזקוק לחיבוק. להבדיל מהנמרה שאני בד"כ, זאת שדוחפת ומפלסת את דרכה עם המרפקים ולא בוחלת באמצעים.
בת יחידה, שכל הציפיות מההורים שלה היו מופנות רק כלפיה, כל מה שאי פעם הם קיוו שיהיה להם, הלחץ הופעל עליי. בתור ילדה קטנה, שלא מסוגלת להתמודד, ולתרגם ביקורת, ככלי לשיפור עצמי, למדתי להתנתק מהסביבה ולברוח לחדר. משהו שאני מוצאת את עצמי עושה עד היום. אמנם לא בורחת לחדר אחר, אבל כן נאטמת בפני הסביבה שלי, המסוגלות שלי לקבל או לשמוע ביקורת שואפת לאפס. כי איפשהו בתוך תוכי, הילדה הקטנה הזאת עוד מנהלת את העניינים, ולא נותנת לי מנוח.
חינכו אותי בבית להיות אמפתית, וקשובה, וליידי לכל דבר ועניין, והכי חשוב, לשבת זקוף. כל מיני כללים כאלה שאני צריכה תמיד לזכור.
איפשהו בתוך כל החינוך, הבנתי, שכדי לקבל את מה שאני צריכה, אני צריכה לשנות פאזה, ולהתחיל לרצות אנשים. עם אבא קשוח, ואמא תזזיתית, הבנתי שהדרך היחידה שלי לקבל קצת שקט בבית היא פשוט לתת לאנשים את מה שהם צריכים... וככה הם יעזבו אותי בשקט, לא?!
בתור בת יחידה, אני חושבת שמעולם לא הייתה לי ההזדמנות, לקבל אהבה שהיא ללא אינטרס, ואני לא מדברת על ההורים, שעד היום נותנים לי את נשמתם בכל יום ובכל שעה, אלא אהבה של אח או אחות, שאוכל לשתף אותם בכל מה שקורה בנפשי.
אע"פ ולמרות הכל, אני רואה את עצמי כאדם מאוד עמוק, שיודע לנתח דברים בצורה הכי אמיתית וכנה.
אני זוכרת את עצמי, כחלק "מההתמודדות" או תקראו לזה הבריחה מסיטואציות מסוימות, שהייתי מעדיפה לא לספר משהו, או לשקר, כדי לא לאכזב.
אם למשל קיבלתי ציון לא טוב במבחן, או שהמורה הוציאה אותי מהכיתה, הייתי משקרת. הייתי מסתירה, והכל במטרה שלא לאכזב את ההורים שלי, שתולים בי כ"כ הרבה ציפיות. והנה שוב אני מוצאת את עצמי, מנסה לרצות אותם בזה, שאני לא חושפת את כל האמת, התנהגות שבעצם אני רואה בעצמי היום, שלפעמים בתוך סיפור שאני מספרת, אני מורידה פרטים אקוטיים, כאלו שאולי יאכזבו את האדם שלצידי. למרות שאני חייבת לציין שאני ממש משתדלת להתעלות על עצמי, ולהתמודד עם המצבים האלה.
אני חושבת שמעצם ההסתרה, אני מונעת מאדם לכעוס עליי, מונעת מאדם לחשוב עליי רעות, מונעת מאדם לשפוט אותי על לא עול בכפי. הרי כל אחד מאיתנו מגיע עם מזוודה מפוצצת בבגדים, וכל בגד כזה, זאת עוד חוויה שהוא עבר, ועוד קרע בבגד, זה עוד תחושה רעה שעברה עליו, ואיכשהו, בתוך בליל הבגדים הזה ושלל המזוודות, אנחנו אמורים למצוא את האחד שיפנה לנו קצת מקום במזוודה, יזרוק קצת בגדים משלו לפח, כי הוא הבין שהוא כבר לא צריך אותם יותר, ואני, שגם אני אזרוק חלק מהדברים שעבורי הם כבר לא כ"כ חשובים, ונוכל להידחס שנינו, לתוך מזוודה אחת, ולחיות שם באהבה.
בגיל 14, אני זוכרת שהייתי ממש דלוקה על השכן שגר מעליי, בסוף, הוא גם היה הנשיקה הראשונה שלי, אבל זה לא התקדם לשום דבר מעבר, כי כנראה שהוא לא היה בעניין שלי, בגלל מגוון הסיבות שפירטתי למעלה, זוכרים? לא יפה מספיק, לא טובה מספיק ובלה בלה בלה..
והנה בגיל 16, כשכבר לכל בנות הכיתה יש חברים, והתנשקו, והתחרמנו ומה לא, אני מוצאת את עצמי בסילבסטר בוכה... יושבת ובוכה מול הרדיו, בחצות, כשאני לבד. מנסה להבין איך זה יכול להיות, שאני זאת אני, ואני עדיין לבד.
בדיוק בגיל הזה אני עברתי את שלב הברווזון המכוער, כשהפנים משתנות, והאף קצת נהיה ארוך יותר, ובכלל, את מקבלת פרופורציות אחרות, ואמא שכל הזמן נושפת לך בעורף "אל תשמיני", "אל תשמיני", אני חושבת שהייתי צריכה להתמודד עם מספיק, שלא לדבר על העובדה שגם אין אף אחד שבאמת אוהב אותי... למה הדגשתי את המילה הזאת? כי לימים הבנתי, שקודם כל אני צריכה לאהוב את עצמי, ואז יבוא הבחור שיאהב את מה שיצא ממני.
אז אני יושבת בחצות, ב 31.12.2002, בחדר , ומאזינה לרדיו, ולכל השירים, והתכניות, ובוכה... אני זוכרת את תחושת המועקה והתסכול עד היום, אני לא חושבת שאי פעם משהו ישכיח את זה ממני... וכך היה...
החבר הראשון שלי, הכרתי אותו בגיל 16 וחצי, ומה אתם חושבים, היה מתאים לי או לא? לא... אתם שואלים למה? כי הייתי כ"כ עסוקה בלהשיג חבר, כדי להרגיע את התסכול שלי, והבדידות המטורפת שהרגשתי, מאשר לבחון את הקשר לעומק ולהבין האם הוא טוב לי או לא.
גם היום, אני עושה את אותו הדבר, למרות שאני כבר בת 30, ואמורה להיות עם איזו חוויה או שתיים, אני מוצאת את עצמי פעם אחר פעם, מחפשת ורודפת אחרי זוגיות, פשוט כדי להיות בה. זה לא שאין לי קריטריונים לגבר שאותו אני מחפשת, זה לא שאני לא יודעת מה אני רוצה, יחד עם זאת, אני מבינה שבמהלך הקשר, אני מוותרת על עצמי, ועל רצונות שלי, כדי לא לאכזב, או שוב אותו ריצוי כדי שלא יכעסו עליי.
החבר הראשון, היה אלים, בלשון המעטה, ונשארתי שם.. כי פחדתי שאף אחד לא באמת רוצה אותי... ואם הוא כבר איתי, והוא כבר אוהב אותי, אז למה שאני אלך?! הרי אין באמת מישהו אחר שייקח אותי, אז נשארתי.. נשארתי שנה ושמונה חודשים. עד שיום אחד החלטתי, אחרי שהוא עשה לי פאדיחות מול כל העולם, ותפס אותי בעוצמה ביד וירד עליי, במיוחד ליד ההורים שלי ושלו, החלטתי ש thats it. , הגיעו מים עד נפש.
יומיים אחרי הכרתי את החבר השני שלי. שעזר לי להתמודד עם הצרה הראשונה הזאת... תקראו לזה ריבאונד, תקראו לזה התמודדות, אני קוראת לזה, חוסר רצון להישאר לבד, כדי באמת לא להתמודד עם מה שקרה, אלא להשכיח ולהדחיק. דפוס שחוזר על עצמו עד היום. רק שהיום, זה קצת שונה.. הרי בכל זאת התפתחתי והחכמתי ממרום שנותיי.
החבר השני על פניו היה אחלה, רק אמא שלו, הייתה לא משהו... הייתה כל הזמן אומרת לו שאני "לא טובה" מספיק, ולמה אני לא מפנה כלים מהשולחן, ולמה ככה ולמה ככה, ואני כולה בת 18? מה את מייעדת אותי לנישואין כ"כ מהר?
מפה לשם, נפרדנו אחרי שנה וחודשיים.
אגב, אחרי החודש הראשון לזוגיות, צץ לו החבר הראשון, במחוות רומנטיות, באהבה בלתי נגמרת ורצה לחזור. למזלי, כבר היה לי מישהו שמנע ממני לחזור. סביר להניח, שאם לא היה לי, הייתי חוזרת, שוב, כדי להימנע מהכאב הזה של הלבד.
החבר השלישי, הו הו, החבר השלישי, שקרים, מזימות, סילופי דברים, עיוותים, התחזות לאדם אחר, ואני ? מה אני ? אני סלחתי... כי התאהבתי באישיות שלו, התאהבתי בחוזק שלו, בעוצמה שלו, בכריזמה, במנהיגות, בדרך שבה הוא גרם לי לאהוב את עצמי עוד קצת. היום אני מבינה שאולי היה בו מין השולט, רק שהוא בעצמו עוד לא גילה את זה. אבל עדיין, בחרתי לסלוח לו על כל מה שעשה לפני, כאילו שאני לוקה במחלת הסטנדרטים הנמוכים.
להיפרד ממישהו, גובל אצלי בסבל רב, אז מה אני עושה? אני גורמת להם להיפרד ממני. כי שוב, אני לא צריכה להתמודד, לא צריכה לעמוד פנים מול פנים מול הזאב הנורא הזה, שנקרא לקבל החלטה, שאולי תשנה את מהלך החיים שלי. אז אני מעדיפה שיחליטו עבורי... כמובן שאני תמיד בוכה, כמובן שהסבל הנפשי שלי הוא נוראי, אבל היי, מי אמר שמזוכיסטיות היא רק פיזית... כנראה שזה גובל גם באיזשהו רצון לסבל נפשי, אחרת הייתי לומדת מהטעויות שלי, ומתקדמת הלאה, מבלי לשקוע בייסורים עצמיים, ובמחשבות עד כמה לא הייתי בסדר בקשר כזה או אחר, וכמה סיבלו של הפרטנר הרבה יותר גרוע מהסבל שלי בעצמי. וכמה האמפתיה שלי והחמלה כלפי בן הזוג יותר חשובה לי מעצמי.
או כמו שחברה אמרה לי: אני חושבת שבכל אחת מאיתנו חבויה "אישה מוכה", שמוכנה לשכוח מכל מה שקרה, רק כדי להישאר באותו המקום, באותה הזוגיות, באהבה עם אותו אדם שאת חולקת איתו משהו. אותה אישה מוכה, שמפחדת לקום ולעזוב. ושוב, מוכה, לאו דווקא במובן המילולי.
רוב הפעמים, אני חושבת ששכנעתי את עצמי שהכל בסדר, רק כדי להיות בזוגיות, ומפה אני מתנהלת.
המשך יבוא....
