בשעה 13:30 אני על המונית, חבילת טישו בתיק , איפור חדש, מקלחת, פן , מניקור ופדיקור ( לפחות זה המריץ אותי לטפל בעצמי...גם זה משהו...)
מבקשת מהנהג להגיע אל בית הקפה בו ישבנו אתמול, הפקקים בדרך מתישים,
צהרי היום וחם לי בטירוף למרות שרק לפני כמה דקות יצאתי מהמקלחת
ולכל התבשיל הלוהט- ממילא הזה ,
מתווספים להם גם הסקרנות, הפחד, הבעירה, החרמנות, הלהט שמתעצם ככל שגואים הרגשות הסותרים האחרים
ובכל אותו הזמן, אני מצליפה בעצמי בראשי : '' באמת חשבת שגבר יפה תואר כמוהו יישאר נאמן ל ך ?! מי את בכלל חושבת שאת ?! טיפשה, טיפשה, טיפשה !!! ''
רק בכוח רב עולי בכוחי למנוע מהדמעות הארורות, המטופשות לצאת החוצה.
הכאב והרחמים העצמיים נמהלים בחרמנות ואני מתחילה להיבהל ממש...מה אם יבחינו בזה ? נניח...נהג המונית ?
סופסוף אני קולטת את בעלי, לא בבגדי העבודה הדהויים שלו, כי אם במכנס מחוייט שחור, חולצת כפתורים לבנה, שרוול קצר, הוא יפה כל כך, לבי שוב מחסיר פעימה לנוכח יופייו הכובש עד שאני מתבלבלת לרגע ואז מזכירה לעצמי את שלא נקלט עדיין בתודעתי לכדי הבנה : הוא לא בבגדי עבודה, כולו משדר דייט לוהט
שוב מוצאת את עצמי מנסה לחנוק בכוח את אותן דמעות עלובות, אוויליות...
הוא משלב את זרועו בזרועה של ל' שמביטה בפניו כפי שאני מביטה, כפי שנשים רבות מביטות...
פעם הוא אמר לי '' כל אישה היא אחרת , כל אישה זה עולם אחר לגמרי '' וחשבתי לעצמי שרק גבר עתיר ניסיון מוציא מפיו משפט שכזה, בכזו רצינות.
אני תוהה ביני לביני איזה עולם מרגש הוא מגלה כעת.
הם צועדים לכיוון ג'יפ קטן, אדום, נוצץ.
כמובן, עורכת דין יפהפייה ומצליחה שכמותה לא תחזיק פחות מזה , אני מהרהרת ומורה לנהג לנסוע אחרי הג'יפ האדום ומרגע לרגע הרגשתי הרעה גוברת.
מתי בדיוק הפכתי להיות המפלצת ירוקת העין מתוך '' חיזור גורלי '' ?
מה עשה לי הגבר הבלתי אפשרי הזה , לעזאזל ?!