מישהו הבריז לי למפגש קשירות בסטודיו מוריקאי. אבל כבר נרשמתי והיה לי ערב פנוי ולא רציתי לבטל. פרסמתי בפייס שאני מחפשת נקשר. ללא תוספות. אימון קשירה נטו.
כתב לי מישהו. שהוא בכלל שולט וקושר, כמה פעמים היה בסטודיו וסתם בא לו לנסות להיקשר. כי מעניין מה צד שני מרגיש.
לא שהייתה לי יותר מדי ברירה וחשבתי לעצמי שהעיקר שיהיה רגוע ועם פחות אגו ולא יתחיל ללמד אותי לקשור תוך כדי. ומקסימום לא אפגש איתו יותר ותכלס העיקר ללמוד קשירה. אקשור אותו בצורה טכנית.
אז מדריך הדגים חלק ראשון של הקשירה והתחלתי לשחזר אותה. ובחור שבאתי איתו דווקא נראה אחלה נקשר ופתאום אומר לי: את יודעת זה מרגיש לי שהכול צריך להיות הרבה יותר הדוק.
ואני לא הבנתי את הרמז בהתחלה, מסבירה לו שבהמשך זה עוד יתהדק ויכאב ותנוחה לא תהיה נוחה. והוא עונה לי שנראה לו שרתמה הזאת לא מספיק כואבת.
אני אומרת לו שאפשר להכאיב בדרכים אחרות גם. הוא מציע שאני אשרוט אותו עם חבל. אני עושה את זה והוא רוצה עוד ועוד ויותר חזק. לקחתי גם חבל קוקוס. דקרתי אותו דרך הבגדים.
בהפסקה אני מדברת איתו ומבינה שלא כזה יש לו מושג מה זה סדיזם ומזוכיזם. אני מסבירה לו מה זה ספייס ודרופ, מה אני מרגישה כשאני שולטת. אני מחפשת מילים לרגשות שלי וזה יוצא עקום.
אחרי הדגמה של המשך הקשירה החולצה שלו כבר ירדה. שרטתי אותו בגב והוא רק ביקש עוד כאב, נשכתי, הכאבתי בכל צורה שמאפשר שיעור בסטודיו.
ואז הוא נכנס לספייס ראשון בחייו ואומר לי: אני לא מבין מה קורה לי, נראה לי שיש לי סחרחורת, אבל אני לא רוצה שזה יגמר. תשרטי אותי עוד.
זה הצחיק אותי שהוא אומר לי מה לעשות ועניתי לו תוך שריטות:
- כן, אדוני. כמה שתתן לי יותר פקודות, אדוני, תקבל על זה עונש חזק יותר.
ורעדתי כמו דוב רעב שלא אכל כל החורף ומצא פטל ביער.
