את האובדן האמיתי הראשון שלי כאדם בוגר ואחראי חוויתי לפני פחות משבוע. זו הייתה חוייה מאוד קשה עבורי והיא עדיין איתי, מתעמעמת עם הזמן ומתערבבת עם חיי היומיום. בפעם הראשונה בחיי הרגשתי שכואב לי ממש, ברמת הכאב הפיזי. רציתי לכאוב והכאבתי, ואפילו הרבה. לא האמנתי שאי פעם אוכל להכאיב לעצמי אבל זה קרה. הרגשתי שאני הולכת לאיבוד בתוך כל הבכי, המחשבות ואפילו דיכאון. עדיין כואב לי ועדיין מציקות לי מחשבות. למה? למה זה קרה? למה טעיתי? געגועים, חרטה, כאב, אשמה, הכל מעורבב אצלי.
הלוואי והיה כפתור חזרה בזמן קטן. כשאני חכמה יותר. כזה שאפשר לנצל רק למקרים חשובים. הייתי מצילה את הקטנה שלי. כן, שלי, כי כבר הייתה כולה שלי, בליבי ומחשבתי. וחסר לי משהו קטן מאז, מעין זיק של שמחה שהלך אבל יחזור בעתיד. נדמה שנפרם לו חוט קטן באותו יום וממשיך ונפרם לאט ויוצר אצלי חור קטן באריג החיים שלי כי דברים הולכים ומסתבכים ולא מרגישה את הביטחון שהיה לי קודם.
ואולי אני פשוט רגישה יותר עכשיו. וחסרונך מדגיש חיסרון של דברים נוספים בחיי. אולי..