האחד הנוסף שבתוכי רוצה לפרוץ לפעמים, ממש דוחק לצאת החוצה, עוד רגע ומצליח. לפעמים אני תוהה איך הוא יהיה? איך הצד האחר שלי? בלי עכבות, בלי מחשבות. בטח כל מה שעומד לו על קצה הלשון שלי פשוט יצא החוצה. את הסטירה שמגיעה לך מזמן אתה תקבל וחזק. יש ימים שאני רוצה ממש להכאיב לך, כי אני לא מצליחה להגיד מה שבאמת אני רוצה, או שפשוט אין טעם. ואז רק בא לי להכאיב לך, זה לא יעזור לי. גם לא יעזור לי לקלל אותך אבל האלטר אגו שבתוכי יעשה את זה. כי פשוט מגיע לך וכי אתה מעצבן אותי עד לטירוף.
ואז, כשאני בתוך כל סערת הרגשות שלי, אתה תאחוז בי חזק, תנסה להשתלט על האחר שבי. שגם אותו אתה כבר מכיר, כי הוא בורח לי לפעמים החוצה כשאני מתוסכלת. תכניע אותו לאט, בנשיקה גדולה, תרגיש את פרפורי הדעיכה שלו כשהוא חוזר למקומו. תיגע בי כמו פעם, איך שאתה יודע שאני אוהבת. תרגיש אותי מתרככת שוב, תחדור לתוכי כי אני צריכה אותך. כי אתה צריך אותי. לא רוצה, צריך. כי ככה אני נרגעת, כשאתה בתוכי, אז החיה שבי חוזרת למקומה ואני נהיית שוב הקטנה והמפוייסת שלך.
אני צריכה אותך עכשיו, עוד רגע החיה יוצאת והפעם היא תתפרע, אני מרגישה אותה. ועכשיו אתה רחוק, פיזית, נפשית. תכבוש אותה שוב, תכניע אותה, ואותי. תאהב אותי, והפעם באמת.