אני עולה לאוטובוס ומתיישבת. משב קל ונעים של בושם נכנס לאפי ואני נושמת ממנו עוד נשימה עמוקה. שכחתי את האוזניות אז אין לי אפשרות להתחמק מהעולם, אני מתיישרת בכיסא שהריפוד שלו ידע ימים יפים יותר ומתבוננת באנשים מסביבי. אישה שמדברת בקול רם מידי בפלאפון, חיילים במדים שנרדמו. יש לי משחק קטן עם עצמי כשאני במקומות ציבוריים, להסתכל ולנחש מה הסיפור מאחורי כל אדם, לפעמים זה חיוך של התאהבות על הפנים. ולפעמים אני מזהה עצב בעיניים זרות. לכל אדם יש את הסיפור שלו, העולם שלו.
לא שמתי לב אבל ממולי ישב אדם בשנות ה-30 שלו, שכנראה עשה כמוני בדיוק. המבטים שלנו נפגשו לרגע ואני מיד הסטתי מבט. אבל לא יכולתי להתאפק והסתכלתי שוב, הוא עדיין הביט בי, במבט חודר ולא היה נראה שאכפת לו. הרגשתי איך לחיי בוערות, ראשי הוסט אוטומטית לעבר החלון וחום קל החל להיווצר בין רגלי. יכולתי להרגיש את מבטו עליי, בוחן את כולי. בכל פעם שהצצתי הוא עדיין היה שם, מסתכל ישר עלי. התחנה שלי הגיעה אז נעמדתי, הוא קם ונעמד צמוד אליי, מתחכך בי בכוונה.
כשירדנו, הוא תפס בידי ואמר שהוא חושב שאני צריכה לבוא איתו. משהו במבט החודר שלו לא נתן לי לסרב, הרגשתי בטוחה לידו והחום שבין רגליי כבר מזמן הפך לאש גדולה. הלכתי אחריו, בלי לדעת לאן. מרחק שני רחובות בערך ונכנסנו לבנין, קומה ראשונה, דירה מס' 3. הוא הסיר ממני את התיק, הושיב אותי על הספה הרכה והלך למטבח. חוזר עם כוס יין אחת בלבד. בשבילו. הוא ישב על כסא מולי ושאל לשמי, עניתי. ביקש שאתפשט מולו, כוח חזק ממני גרם לי לציית לו בלי מילה. לאט לאט התחלתי להוריד ממני את החולצה, המכנסיים, החזיה ונשארתי עם תחתונים. "הכל", הוא אמר. וצייתתי. קרב אותי אליו ובאצבע אחת גילה כמה אני רטובה וחייך לעצמו. "הלילה רק מתחיל"..