עצוב לי היום, בלי להתכוון אפילו הדמעות זלגו חופשי, לא הצלחתי לעצור.
וכמו תמיד כשעצוב לי המוח בורח לשני כיוונים- האחד קר וקודר, שחור כזה שיכול לבלוע אותי לפעמים וכל הסיבות בעולם לעצב צצות ועולות להן. מחלות, עוני ורעב, בע"ח נטושים, ממשלה מושחתת, טרור, הקושי במציאת אהבה אמיתית.
ולפעמים הוא בורח למקומות השמחים ביותר שלי, ואז זה הכי טוב- חיוך של אחיינים אהובים, חיבוק אמיתי שקיבלתי ברגע נכון, צחוק משחרר עם אנשים קרובים ורחוקים גם. והיום קצת אחרי כל העצב הוא נדד למקום הזה שהוא רק שלי, הנשיקה הכי טבעית בעולם והחיוך הגדול והיפה ההוא שהיה רק שלי באותו רגע. אותו יום בחוף הים בו ישבנו שעות ופשוט דיברנו, התנשקנו, הסתכלנו, נגענו, עם כל החול הזה מסביבנו שלא הפריע לנו לרגע. העולם נעלם והיינו רק אנחנו, ובלי לדעת אפילו נהייתי שלך, בכל פעם שחייכת נהייתי שלך קצת יותר. מתגעגעת.