ויש לי הערכה לאנשים שמחזירים חובות.
זוכרת את האגדה האורבנית על ההוא שהתבקש לכתוב במבחן בגרות בהבעה על הנושא אומץ וכתב : "אומץ זה להגיש את המבחן בגרות הזה עם משפט אחד". בוחן אחד נתן לו מאה עגול והשני אפס עגול.
אז כן, טכנית הייתי יכול להחזיר את החוב במשפט כמו "אני אוהב אותך" או לשים את המילים של שיר הפתיחה של בית הנייר שאני חורש בימים האחרונים בזכותך ולהפטר מהחוב.
אבל לא במקרה הזה, כאן לא יוצאים לידי חובה. כאן עושים באהבה.
יולי האחרון, עלילות הסטוקר שלך מתחילות ולא בעיר הגדולה. מבוהל. אחרי ששתה מיץ אומץ ויצא לעצמאות מגלה שנגמרו החיים הטובים. אין ממש עבודה, אין כבר רכב חברה, אין מחשב, הכל הוחזר וצריך לקנות. מזל שאת הטלפון הסכימו שאחזיר רק אחרי שאקנה חדש ואעביר את הכל.
כבר יותר מ 3 שנים שאנחנו מתכתבים, חברים לעט, מאחורי המקלדת שמשון הגיבור, הרבה אמונה הרבה פחדים לפני השינוי, יודעת שאני עוזב את העבודה, מדברים על ערך עצמי ואמונה בדרך ואת תמיד עם עצות טובות (כבר אז היית תמיד צודקת) שואלת אם יש אפשרות שאדחה את העזיבה בגלל הכאבים והבדיקות. יודע שאין כבר דרך חזרה ואין לי שום כוונה להישאר.
הולך לקניון לקנות טלפון, רואה אותך מחוץ לחנות, מטרים לידי, עם הילדים. אוכלים, צוחקים.
ואני שפן עם פנסים בעיניים, מביט בך דקות ארוכות מתוך החנות ולא פונה. רק בוהה. לקניון הגיעו רק הפחדים והחוסר ביטחון. האמונה תחזור מאוחר יותר שהגלגל יתחיל לנוע מעט ויהיה משהו באופק.
מאוחר יותר כותב לך שהיית חמודה עם הילדים ואת שואלת למה לא באתי להגיד שלום.
בדיעבד אני חושב על גורל, על טיימינג, על ההזדמנות האחת לעשות רושם ראשוני (אז מה אם נפגשנו פעמיים לפני שלוש שנים), שיש מצב שאם היית רואה אותי באותו יום, שם, בהתחלה, בתחתית, כלום לא היה יוצא.
אין כאן פואנטה, ואין בטקסט הזה סדר של התחלה וסוף אבל עכשיו אני יכול לכתוב שאני אוהב אותך ושמח שאת מלווה אותי בכל המסע הזה.
If I stay with you, if I'm choosing wrong
I don't care at all
If I'm losing now, but I'm winning late
That's all I want
ואולי בעצם אני הפרופסור ואת ראקל?
