SERENITY

לעדינות הנפש

למי שחושב שהפאנק מת

והאהובה עליי מכל

לעדינות הנפש

למי שחושב שהפאנק מת

והאהובה עליי מכל

אני פשוט אוהב אותם!

מה יש בה?

באינטרקציה המינית בין פיך לאיברי,

מה סוד הקסם שנוצר כשלשונך מטיילת עליו?

מדוע התחושה כל כך ממכרת?

הייתכן שזה בכוונה?

אולי בין היתר פיך נועד גם כדי לעטוף אותי בחמימות,

גרונך עוצב גם כדי להכיל את איברי בתוכו,

שערך נוצר מספיק חזק על מנת שאוכל לאחוז בו,

לחייך מותאמת באופן מושלם לכף ידי כדי שאוכל להחזירך למוטב כשאת סוררת,

ישבנך מוחמא מהאדמומיות שחגורתי משרה בו,

ידייך נראות כאילו נועדו להיצמד אחת לשנייה במסקינגטייפ.

יכול להיות שכל זה נועד?

אני ואת?

צירוף המקרים גדול מדי,

קשה לי להאמין שאני עושה שימוש לרעה בגופך,

שנועדנו לחיות בתוך מסגרת עשויה וניל,

ואם כך,

מדוע את כל כך נהנית מזה?

מדוע גופך רוטט כמו שלא רטטו גופותיהן של הבחורות האחרות?

שלא ידעו את הצלפותי,

שידי לא סטרה להן מעולם,

שגרונן לא נחדר באגרסיביות על ידי איברי,

המיסיונריות האלה רטטו אך לא כמוך.

אני חווה תענוגות עילאיים ואני בטוח שגם את.

כנראה כך נועדנו להתענג,

לתת פקודות,

לציית.

בדרך שתיראה אולי מוזרה למתבונן מן הצד,

אכזרית,

אף משפילה.

לא יבינו את ההכלה,

לא יבינו את הסיפוק שבענישה,

את העונג שבחינוך,

את הרגשות שניתן לחוש, כמו חוט רוחני שמחבר בין שנינו כשישבנך מוצלף שוב ושוב.

טוב לי כך,

להוא שלועס גרביונים מדיפי ריח טוב בדרכו,

לכל אחד צריך להיות טוב בדרכו

גם לכספומטולאסלה האנושיים.

לא רוצה שזה יפסק,

אין תענוג שיעלה על הרגע הקסום שנוצרת בו ההכנעה,

מרגישים אותו באוויר,

מילה לא נאמרת,

רחש לא נשמע,

אך הכל בך משדר זאת,

את ההתמסרות.

תמיד אהנה לפסק את רגלייך בכוח,

לשמוע זעקות הופכות לאנחות,

להרגיש את גרונך לוחץ על איברי,

לראות גוף נרתע מכאב ורוטט מעונג,

לראות את עינייך משדרות לי חוצפה,

להמיר את המבט לכניעה,

ללטף את גופך,

להצליף בו,

לנשק,

לסטור.

הכל בך טוב,

הכל איתך טוב.

אני אניח את השאלות הרות הגורל בצד כרגע,

כדי שאוכל ללמד אותך נימוסים והליכות,

עכשיו אני רוצה שתלכי יפה בקו ישר עם ספר על הראש ופלאג עמוק בישבן האדמדם שלך!

את באה?

עם דברים ממש טובים באמצע.

זה מבלבל!

מינונים,

הסוד טמון במינונים.

ביקשתי ממך,

לא קיבלת יחס כמו שרצית,

אני במחשב.

רצית שאהיה מרוכז רק בך,

התעלמתי ממך,

אולי בכוונה, אולי לא.

כעסת,

התרסת,

מוציאה לשון,

"אני שונאת אותך" אמרת.

"זה לא נכון, את אוהבת אותי" אמרתי,

"לא נכון, אני שונאת אותך" השבת.

חום התחיל לזרום בגופי,

את אוהבת את המשחק הזה,

נהנית מהתוצאות,

אוהבת את המסירות שבה את נענשת.

את האימפולסיביות שנובעת ממני,

כבר לא מחושב,

לא מנסה,

פועל.

"תגידי שאת אוהבת אותי!" אמרתי

"לא רוצה" אמרת,

ניצוץ שובב בעינייך.

אני אראה אותו נשבר,

אני אראה אותו מתחלף,

לניצוץ של כאב,

ניצוץ של כניעה,

התמסרות,

הופך לאור של הנאה.

אני תופס בצווארך,

מקרב את פנייך אלי,

"תגידי!" אני אומר.

את מחייכת,

"לא רוצה!" את עונה.

אני דוחף את ראשך על כרית הספה.

ביד השניה משחרר את חגורתי.

הצלפה בירכייך,

"תתיישרי, על ארבע ומהר!" גוער בך.

את מסדרת את גופך,

ברכייך על הרצפה,

ראשך על הספה,

ישבנך מתחצף,

פונה אליי,

יהיר מדי.

אני מושך את מכנסייך מטה,

מצליף בישבנך,

מקפל את החגורה לחצי ומצליף שוב,

יותר חזק,

יותר מהר,

מצליף שוב ושוב,

את טומנת את ראשך בכרית של הספה.

התייפחות עמומה נשמעת עם כל חבטה.

ישבנך מאדים.

אני מושך את ראשך לאחור מהכרית בשיערך.

"תצרחי בשבילי, תגידי שאת אוהבת!" אני אומר

"אני לא רוצה" את אומרת,

קולך רועד.

אני מתקרב לאוזנך,

"תגידי!" אני אומר בקרירות החלטית,

עינייך מושפלות.

קולך רועד,

הברות מנסות לצאת מפיך.

"אני אוהבת אותך" את אומרת,

המילים מחממות לי את הלב,

תודה.

"גם אני אוהב אותך" אני אומר לך.

עינייך מורמות אליי

מה?

רצית עוד?

זה מה שתקבלי כרגע,

תתמודדי עם זה.

שמן על בריסטול

(טשטשתי את החתימה שלי..)

פסטל ועפרונות פחם על בלוק

עפרונות פחם וגיר על בלוק