SERENITY

כשאני חושב על זה,

אף פעם לא עשיתי את זה בסוכה...

זה מה שאת.

ואת יודעת את זה,

כל אותם האדונים, מאסטרים, דומים.

ניסית לשלוט בהם,

מלמטה,

מהצד.

טיזרית,

את יודעת את זה.

אני לא אתן לך,

אולי קצת,

להטעות אותך.

תריגישי באדמה בטוחה,

תחשבי שאת בסיטואציה שאת מכירה,

תחשבי שיש לך עוד אחד לאוסף.

זנותית כדי לפתות אותי אלייך,

מרדנית כדי להכעיס אותי וללבות בתוכי את האש שאת אוהבת,

חצופה כדי לקבל את מה שאת מייחלת לו,

כנועה ומתמסרת כדי להראות שנשברת,

ממתינה לגל הבא שבו תרימי את ראשך,

תחזרי לסורך,

אני מכיר אותך ואת מכירה את עצמך אפילו טוב יותר.

ההתנהגות הזו טמועה עמוק בתוכך,

למדת שכך צריך.

משוועת למישהו שיחנך אותך אחרת,

מתריסה.

לא לוקח הרבה זמן עד שפנייך מוטות לצד מכף ידי הסותרת להן.

מעמידה אותך במקומך.

לחייך סמוקה.

דמעה בעינייך,

אני מסתכל בעינייך.

עדיין קיים שמץ של בוז בתוכן.

אני משכיבך על גבך,

מפשיט אותך מבגדייך.

קושר את ידייך לברכייך,

כל יד לברך.

מפשק את רגלייך.

אני רוצה שתהני,

רוצה שתסבלי,

רוצה שתתני בראשך את ההנאה בסבל,

תדעי שאחים הם, רגשות שמתלווים אחד לשני,

תחושות מותנות אחת בשנייה.

אני טופח על דגדגנך עם כף ידי,

סוטר לו, שוב ושוב.

מהר.

את נושכת את שפתך.

אני מושך בשפתייך התחתונות,

בין רגלייך לח וחם,

כל ההתגרות, ההתנגדות, ההתחצפות,

זה מחרמן אותך.

את לא שולטת ולא צריכה להיות,

את יודעת את זה.

את רוצה שיכופפו אותך

ישלטו בך,

יכניעו אותך.

את רוצה להתמסר,

אחרי שאבהיר לך שאין לך ברירה אחרת.

"תתרגלי לעובדה שאת שלי עכשיו" אני אומר לך,

"כן אדוני" את עונה,

מקלפת שכבה של התנגדות,

מוסיפה שכבה של התמסרות.

את רגילה למעשים ופרסים,

עונשים ותוצאות.

את חושבת שאת מכירה את התסריט מראש,

אצלי לא תקבלי את מערכת ההתנייה הזו.

לא אתן לך לשחות במים מוכרים,

אני רוצה שתחששי מהלא נודע,

תאמצי לתוכך את התחושה,

תקבלי את כל מה שהולך לבוא.

תתמסרי.

אני מלקק את דגדגנך בלשוני,

הוא מתנפח מעט,

מתמלא זרם דם.

תפוח ורדרד.

אני משחק בו עם שיני,

מוצץ אותו,

מלקק.

עיניי מסתכלות בעינייך,

את לא מסירה את המבט מעיני,

את עוצמת לרגע את עינייך,

ידי סוטרת בצד ירכך,

"תסתכלי עליי!" אני אומר.

אני מחזיקה את עינייך פקוחות,

אני רואה את הזרמים שעוברים בראשך,

מבטך מעורפל,

את מתנשפת,

נהנית יותר מדי,

אני יורד מטה עם לשוני,

מחדיר אותה לתוכך,

טועם אותך,

את טעימה.

אני ממשיך לרדת.

מלקק את חור ישבנך.

הוא מתכווץ למגע לשוני.

את פוחדת שארצה להשתמש בו,

את יודעת שאין לך ממה לפחד,

כי אם ארצה, אשתמש בו,

ואת תאהבי את זה.

ידיי מפסקות את רגלייך יותר רחב.

אני עולה עלייך בגופי,

נותן לך לטעום את עצמך מפי,

לשוני מטיילת בין שפתייך.

מיצייך מעטרים את סנטרי,

"תנקי את עצמך ממני" אני אומר

את מלקקת את סנטרי,

מחזירה את מיצייך לגופך באמצעות לשונך.

אצבעי מעסה את דגדנך,

עינייך מסתכלות לתוך עיניי,

שפתייך רפויות,

נשימתך מאיטה,

מאיצה.

"את רוצה לגמור?" אני שואל אותך

את מהנהנת בראשך,

אני מעביר את ידי בשיערך,

אוחז בו.

מסובב אותך על ברכייך,

פנייך על הרצפה,

את לא יכולה להאחז בידייך, הן קשורות לברכייך.

חזך נמחץ על הרצפה,

פנייך על הצד,

ברכייך נאבקות להחזיקך.

ידי ממשיכה לעסות את דגדגנך.

"לפני שאת גומרת אני רוצה שתאמרי לי!" אני אומר

אני מחכך את איברי בלהט שבין רגלייך,

מעביר אותו על שפתייך התחתונות,

מפזר את הרטיבות.

מחככו בישבנך,

בפתחו של החור.

מחככו בדגדגנך,

מצמיד אותו בידי בין רגלייך,

מחכך אותך.

"אני יכולה לגמור?" את שואלת

אני מושך את איברי מעט לאחור,

מעבירו על פתח ישבנך,

מצמידו לפתח, קצהו בפנים.

אצבעי חוזרת לעסות את דגדנך.

"כן, עכשיו את יכולה לגמור" אני אומר

אני מחדיר את איברי לישבנך,

חציו בפנים,

"לא" את צועקת.

אני נצמד אלייך,

איברי בתוכך, במלואו.

ידי מעסה את דגדנך מהר יותר.

"זה מה שרצית? לגמור? תגמרי כלבה!" אני אומר לך.

"כואב לי" את אומרת.

"תנשמי עמוק, תרפי את הגוף, ותתמודדי!" אני אומר.

עד עכשיו היינו בקצב שלך,

עכשיו ברוך הבא לקצב שלי,

תתמסרי אליו, תיכנעי אליו, תאהבי אותו.

הקשרים לוחצים על ידייך,

מכאיבים לברכייך.

הרצפה הקרה כבר רטובה מזיעתך.

אני מגביר את הקצב,

פוער אותך יותר רחב,

יותר עמוק.

אני מרגיש אותך מתחילה להרפות,

חור ישבנך מתרחב,

את מאמצת את חוסר האונים לתוכך,

לומדת להנות ממנו.

כמו שאת צריכה.

כמו שמגיע לך,

את מתחילה להראות אותות כניעה,

אמיתית,

כבר לא שולטת,

את השליטה איבדת אי שם כשידייך נכבלו לברכייך.

ניסית לגרום לי לקנא,

ניסית להכעיס אותי,

הצלחת.

זה מה שקורה כשאני מקנא, כועס.

ואת יכולה להמשיך,

ותמשיכי לשאת בתוצאות,

אנחות בוקעות מגרונך.

"גמרתי" את ממלמלת

אני שולף את איברי מישבנך.

הופך אותך על גבך,

עולה על גופך,

איברי בכניסה לפיך.

אני שולח יד ללסתך,

פותח את פיך.

מחדיר את איברי אליו.

תוחב אותו עמוק,

חש אותך נחנקת ממנו.

עוד לא הסדרת את נשימתך.

דמעות בעינייך,

אני מזיין את גרונך.

אני מוציא את איברי מפיך,

"תגידי שאת רוצה לטעום את הזרע שלי!" אני אומר

את ממלמלת,

אני סוטר בלחייך,

"תגידי!" אני אומר,

"אני רוצה לטעום את הזרע שלך" את אומרת.

אני מחדיר את איברי לפיך,

מזיין את גרונך חזק.

אני חש שאני הולך להתפרץ,

אני שולף אותו מחוץ לפיך,

גומר על הרצפה לידך.

"תטעמי אותו! כמו שרצית" אני אומר לך, מצביע על השלולית שנוצרה על הריצפה.

אני משחרר את ידייך ורגלייך מהקשרים.

"על ארבע! אני רוצה לראות אותך מלקקת את זה מהריצפה" אני אומר לך

את כרגע נשלטת על ידי,

וככל שתשלימי עם זה מוקדם יותר יהיה לך יותר קל.

את מלקקת את נוזליי מהריצפה.

עינייך מסתכלות עליי.

שמץ של חוצפה לא נותר בהן,

ערמומיות כבר לא שורה בהן.

את נכנעת.

לא כך מצאתי אותך,

אבל כך חינכתי אותך.

כך אני אוהב אותך,

כך את יפהפיה.

מתוקה.

}{

 

 

 

 

סופסוף באת איתי.

את רוצה נשתה קפה של בוקר ביחד,

אני אומר לך איך אני אוהב אותו,

ואת ניגשת להכין,

שוב,

ושוב,

ושוב,

עד שיצא מושלם.

אני לא שותה אותו,

אני לא אוהב קפה.

רק לפני שתשתי את הקפה שלך,

רדי על ארבע,

אני קושר אותך לרגליי השולחן שלי,

"חבקי לי את הרגל" אני מצווה,

את מצייתת.

עכשיו אני צריך לעבוד קצת,

בכל זאת,

משרד.

הדלת סגורה,

בכל אופן מוקדם.

אף אחד לא ישמע אותך,

אז פיך לא חסום.

אני משחרר אותך מהקשירה,

"תתפשטי" אני מצווה

את מצייתת.

אני מתיישב על השולחן,

גבי למסך המחשב,

פניי אלייך,

"עכשיו את תתיישבי יפה בכיסא, תקריאי לי מיילים, ואני אכתיב לך מה לענות" אני אומר לך

אני לוקח סרגל מהמגירה,

סרגל ארוך ממתכת.

"אם תהיה שגיאה אחת, את תקבלי את הסרגל בידיים

אם תהיה שגיאה נוספת, את תקבלי את הסרגל ברגליים,

ואם תהיה שגיאה נוספת, את לא תוכלי לשבת שבוע,

זה מובן?" אני שואל

את מהנהנת בראשך,

"את מבינה?" אני שואל שוב,

"כן אדוני" את עונה.

את מתחילה להקריא לי את המייל הראשון,

אין הרבה מה להשיב,

ממשיכים הלאה,

את כותבת לאט, נזהרת.

"תכתבי יותר מהר, אני לא אכתיב לך לאט, ולא אחזור על דבריי!" אני גוער בך.

אני מציץ לעבר מסך המחשב לפני שאת שולחת את המיילים,

אני מבחין בשגיאה הראשונה,

אני תופס את ידך.

ידך רפויה,

אני מניחה על השולחן,

מכה בקצות אצבעותייך בסרגל.

את נושכת את שפתך,

ידך רוצה לברוח,

אך אני מחזיק אותה יציבה במקומה,

אני מכה שוב,

אני מרגיש את היד מנסה להשתחרר מאחיזתי,

אני מכה שוב.

דמעה בעינייך.

אני מחזיר את היד למקלדת,

"תמשיכי!" אני אומר.

אנחנו ממשיכים,

ידך רועדת.

את חוזרת לכתוב באיטיות,

בודקת כל אות לפני שאת מקלידה.

אני סוטר לך בלחייך,

"לא לעכב אותי!" אני גוער בך.

אני מלטף את לחייך,

"את לא מסוגלת לעשות את זה?" אני שואל

"אולי אני צריך לעשות את זה?" אני מוסיף

"לא, אני יכולה אדוני" את עונה.

"ילדה טובה" אני משיב לך,

מנשק את ידך היכן שהסרגל חינך אותה.

אנחנו ממשיכים,

את כותבת בקצב מהיר,

שוב,

אני רואה אותן,

לא אחת,

זוג שגיאות.

אני מסובב את הכיסא,

גבו כלפי השולחן.

אני מכה עם הסרגל בירכך,

מכה שוב יותר חזק,

"מה היו השגיאות?" אני שואל

"אני לא יודעת אדוני" את עונה

אני מסובב את פנייך למסך,

"יש לך עשר שניות לבדוק" אני מודיע.

את מרפרת בעינייך על הטקסט,

עבר הזמן,

אני מסובב את הכיסא שוב,

מכה ברגלייך עם הסרגל,

מכה חזקה בכל רגל,

רגלייך מתקפלות מעט.

"מה היו השגיאות?" אני שואל

"אני יכולה להסתכל שוב אדוני?" את מבקשת

"תנסי להיזכר" אני מכה שוב את ירכייך,

מפסק את רגלייך,

טופח עם הסרגל על דגדגנך.

"מה היו השגיאות?" אני שואל שוב.

"אני לא יודעת" את אומרת בבושה.

אני מלטפך בפנים ירכייך.

"את תסתכלי שוב, הפעם טוב טוב?"

"כן אדוני" את עונה.

אני מסובב את הכיסא,

מזיז אותו הצידה,

משעין אותך על השולחן,

 פנייך מול המסך,

מרפקייך נשענים על שולחן העץ,

ישבנך מופנה כלפיי.

אני חובט בישבנך עם הסרגל המתכתי.

"מה השגיאות?" אני שואל אותך

את לא מצליחה להתרכז,

את עוצמת עיניים.

אני מושך בשיערך,

ראשך מתרומם.

"אם לא באת לכאן לעזור לי בעבודה אז תחזרי למקומך מתחת לשולחן" אני אומר.

את מתמקמת על ארבע מתחת לשולחן,

אני מתיישב בכיסאי,

ממשיך לעבוד.

אני מושך את ראשך בשיערך בין רגליי,

ממקם את פיך מול הרוכסן,

"תפתחי אותו" אני אומר.

את שולחת את ידייך,

שולפת את איברי מתוך מכנסיי,

באה להכניסו לפיך,

אני מכניס את ידי לפיך,

נותן לך למצוץ אותה,

ללקק אותה,

כשאיברי זקור מול פנייך.

אני נותן לך למצוץ את ידי כמה דקות,

אני מוציא את ידי מפיך,

אוחז בשיערך,

מחדיר את איברי לתוך פיך הפעור.

את יונקת אותו בתאווה.

מלקקת אותו לכל אורכו.

אני משאיר אותך כך,

למצוץ אותו.

בזמן שאני מנסה לסיים לענות למיילים.

אני רואה את ידך ניגשת לבין רגלייך,

מעסה את הרטיבות והחום.

עינייך מסתכלות עליי,

פיך מלא באיברי,

את רוצה להוציא אותו מפיך כדי לומר משהו,

אני אוחז בראשך כדי שהוא ישאר עמוק בגרונך,

אני מושיט לך פתק צהוב ועט.

"תכתבי" אני אומר

"בבקשה לגמור אדוני" את כותבת על הנייר.

אני מסתכל עליו,

"אני אגמור, ואז את תוכלי לגמור" אני אומר לך,

אני חש איך את מוצצת ביתר כח,

שואבת,

שולחת יד לאשכיי.

מחדירה גם אותם לפיך,

חום פיך מטריף אותי,

יופי עינייך שמסתכלות בי תוך כדיי מצית בי אש.

גופך הערום מול אפרוריות המשרד.

אני לא שולט בעצמי יותר.

אני אוחז בראשך,

מהדקו על איברי,

אני מתפרץ בפיך,

אני מרגיש את הזרם,

חם.

את מהדקת את שפתייך,

לא נותנת לטיפה לצאת.

אני רואה אותך בולעת את נוזליי בשקיקה.

ידך מגבירה את קצב העיסוי בין רגלייך,

ירכייך רועדות.

כך את ממשיכה במשך דקה,

איברי עדיין בפיך,

מענגת את עצמך,

רוטטת מתחתי.

אני חש אותך גומרת,

רואה את גופך משדר רפיון וסיפוק.

זוהרת מול אפרוריות חלל העבודה שלי.

אני מרים אותך אליי,

מושיב אותך על ברכיי.

מלטף את ראשך.

מנשק אותך בשפתייך.

"עכשיו אני צריך לעבוד" אני לוחש באוזנך.

את מתוקה,

את יפה,

ואני לא מצליח להתרכז בכלום כשאת איתי.

אני חושב שזה מעולה.

כך אני מרוכז רק בך.

 

 

 

 

אתמול יצאתי ממש מאוחר מהמשרד,

ב23:00 בערך,

לא תכננתי,

כך יצא.

כל מה שרציתי היה רק דבר אחד,

לא סשן,

לא אוכל,

לא שתייה,

גם לא עיסוי שישחרר אותי מעול הכיסא שנחנטתי בו חצי יממה.

רציתי ליפול לתוכך,

להניח ראשי עלייך,

להרגיש את ידך עוברת בשערי,

מלטפת את אוזני.

רציתי להסתכל בעינייך ברגע ההוא,

שנייה לפני שאני נתלש,

עובר לעולם של חלומות,

לראות אותך,

הדבר האחרון שימתיק את יומי,

שנייה לפני שארדם.

לא רציתי להכאיב,

לא רציתי לחנך,

לא רציתי למשוך,

לא רציתי להצליף,

רק רציתי לאהוב,

להרגיש נאהב.

זה כזה גרוע?

אנוכי מצדי?

זה כל מה שרציתי אתמול,

אבל כבר היה מאוחר.

לפעמים זה כל מה שאני רוצה,

גם לפעמים את.

אולי זה טבעי,

זה מרגיש נכון.

מותר לנו גם להסיר הכל,

וליפול.

ב12:00 אני אתיישב בכיסאי,

אדליק מחשב,

אכנס למצב של קומה רגשית,

עד 21:00

אבל יש מישהי שלא אצליח להוציא מראשי,

אותך.

המחשבה עלייך תהדהד בראשי,

9 שעות,

אותה מחשבה שהדהדה בשינה,

בחלומות,

בנסיעה,

במקלחת.

אותה מחשבה שתהדהד כשאגיע חזרה לביתי,

עד השינה,

וחוזר חלילה.

לפעמים היא נקייה,

לפעמים היא מטונפת,

תמיד אני נהנה ממנה.

לחשוב על צווארך,

חגורה כרוכה סביבו,

ידית,

לסיפוק רצוני.

עלייך,

צייתנית,

כנועה.

לחשוב על לחייך,

סמוקות,

מעט אדמדמות מסטירה שקיבלת,

על ההתמסרות שגופך מפגין לאחר הסטירה,

הציות,

התשוקה.

פיך, לשונך,

אפילו חום גופך.

כולם נרתמים למטרה הנעלה,

לענג,

להתענג.

המחשבות על שיערך,

נמשך בידי,

ראשך עוקב אחריו,

חיוך זנותי על פנייך,

אנחות בוקעות מגרונך,

ישבנך אדום,

גופך מבריק מזיעה,

פסים אדומים מעטרים את גופך,

ואני מושך אותו,

אוחז בו כמו בוקר המשתלט על סוס פרא.

ואת מצייתת,

לא מתנגדת למשיכה,

עוקבת אחר ידי.

ולחשוב עלייך גומרת,

אני בגרונך,

את בולעת אותי,

מוצצת,

שואבת,

חגורה טופחת בין רגלייך,

מסיחה אותך מהריכוז,

מרחיקה אותך מהגמירה,

ומקפיצה אותך לתוכה בעוצמה.

רגלייך קופצות למגע העור שנוחת על דגדגנך,

מנסות לחסום,

ללא הצלחה,

כך תגמרי,

וכך את גומרת.

אני כבר נוזל בגרונך,

בפעם השלישית אולי.

כבר איבדתי תחושה,

אבל תמיד את יותר יפה כשהוא בפיך.

המחשבות לא עוזבות.

מה עשית לי?

ישנתי כל כך טוב,

התעוררתי עכשיו,

לא יודע איך קוראים לי,

היום אני במשרד עד מאוחר,

בשעות שכבר אף אחד לא יהיה,

בטח אמות משיעמום.

בטח אמות מגעגועים אלייך,

למה הכלוב חסום במשרד?

למה פייסבוק פתוח? הוא פחות זדוני / סוטה מהכלוב?

בטח כי עדיין יש את התפיסה שבדסמ זה אקט מיני,

חבורה של סוטים שצריכים לדמם מהפטמה כדי לגמור,

כנראה אצטרך כהרגלי,

לגלוש דרך הסמארטפון,

שונא את זה.

אבל זה הפיתרון היחידי.

אולי תבואי אליי למשרד?

אני אביא חלב ועוגיות :)

החגורה תמיד עליי,

יש גם דבש שתוכלי ללקק ממני,

נעשה ראש השנה מאוחר,

הגרסה שנפלה בעריכה.

"את מבינה שאת שלי עכשיו?" אני אומר לה בעוד ידי אוחזת את שערה בחוזקה,

"אני אעשה בך מה שארצה!" אני אומר ומושך את שערה מטה,

ראשה מופנה אליי,

עיניים מבריקות,

שפתיים תפוחות רועדות.

מהנהנת,

"כן" היא ממלמלת בחצי קול מבין שפתיה.

 

התחושה הזאת שזורמת לי בגוף.

המבט הזה בעיניה.

צורת הכניעה שגופה תופס עם ההנהון.

איך שחזי מתנפח עם קבלת השליטה והמושכות לגופה.

החיוך הקטנטנן המרומז שמצטייר על שפתיה.

 

Priceless

 

 

די,

שחררי עכבות,

הכל יהיה בסדר,

תנשמי עמוק,

עכשיו תנשפי,

שוב.

תסתכלי לי בעיניים.

את יותר מדי עירנית,

יותר מדי מחפשת,

יותר מדי מתכננת, חושבת.

סך הכל זה פשוט,

וצריך להתייחס לזה בפשטות.

תיכנסי למצב של שלווה,

איתי.

תסתובבי,

אני מלטף לך את הגב,

זה יותר טוב?

תרפי אותו,

כן ככה.

נעים?

תנשמי עמוק,

תרגיעי את הגוף,

תביאי אותו למצב של שלווה טוטאלית,

תנשפי,

תפתחי עיניים,

אנחנו מוכנים.

 

זה מה שהכנתי לי מחר לעבודה. (אם זה ישרוד את הערב)

אטריות אורז

חלב קוקוס (כתוב מי קוקוס על הפחית)

אגוזי קשיו (המון!)

פטריות שיטאקי (המון!)

ג'ינג'ר (המון!)

4 שיני שום (לימים נטולי סשנים)

2 פלפלים ירוקים חריפים (לא להחדיר אצבעות לשום מקום לפחות יומיים אחרי זה.. שורף!)

נבטים (הרגילים שנראים כמו תולעים)

חמאת בוטנים (המון!)

סוכר חום

דבש

שמן סויה

טונה אדומה חתוכה לרצועות קצרות

 

לעבוד באופן אקראי ומהלב,

אם לא יצא טעים אני אוכל את זה.