היא תמיד שם,
צופה, בי בכולנו, בשבילה כולנו פשוטים, בעלי גוון אחיד של אפרוריות, ממרומי ההר שלה יושבת בטירתה ומביטה על ממלכתה.
תמיד כשאני חרמן אני חושב על זה, לא מצליח להפסיק, כמו חיזיון ספק דה ז'ה וו.
אני מטפס אט אט מעלה במדרגות טירתה, כל מדרגה מעלה את הדופק שלי במעט, הלחץ באזור החזה מתגבר,
אני עברתי את המדרגה האחרונה, ניצבת מול דלת עץ גבוהה וכבדה, היא נראית לי ממש כבדה.
הדופק שלי צונח בבת אחת, כמעט נעלם, אני דופק עם אגרופי על הדלת דפיקה שספק אם תישמע בכלל, אני שומע רעשי פתיחה מכיוון המנעול.
"אדוני נכנס, הגבירה מחכה לאדוני בסלון העליון" אומר המשרת המחוייט אשר פתח את הדלת בקול מונוטוני.
אני נכנס פנימה, כל צעד שלי מהדהד בעמימות על רצפת השיש הקרה, אני עולה בגרם מדרגות וכל מדרגה משחררת לי אלפי מחשבות מלוכלכות בראשי.
חודש, חודש ימים חיכיתי לרגע הזה, מאז שפירסמתי שאני מחפש, מאז שפנתה אליי, לא האמנתי שאגיע למעמד שכזה.
הגעתי לסלון מפואר, על שולחן מעץ מונחת כוס עם משקה שנראה ומריח כמו סוג של וויסקי, על שרפרף ליד מונחים נרות דולקים עם שעווה בגוונים שונים, אזיקים משונים מעור ורצועת עור בעלת ניטים מעטים אך חדים ובולטים.
אין לי ניסיון בעולם הזה, יותר מדי אביזרים בשבילי אני חושב, אך המחשבה הזו הופכת אט אט לחשק עז להתנסות בהם.
אני רואה אותה יושבת בקצה החדר, על כיסא נמוך, ישיבה בגב זקוף, לבושה רק בביריות, עיניה מכוסות ברצועת בד בצבע ארגמן עם דוגמא פרחונית שחורה.
"הגעתי" אני אומר מולה בטון שקט,
"אני שמחה שאדוני הגיע, האם יש משהו שאדוני צריך שלא הכנתי?" היא שאלה,
לא עניתי, תפסתי באזיקי העור, האזיק היה מעין רצועה מוארכת מרכזית שיוצאים ממנה חמישה חלקים כשבכל אחד אזיק בקצהו, אחד מהם היה גדול ומרכזי, חשבתי שהוא יתאים לצווארה הלבן הארוך.
אזקתי את צווארה עם האזיק הגדול, ברגע שסגרתי אותו כל גופה נרפה, כאילו הוציאה כמות של אוויר ששמרה בריאותיה ימים.
משכתי את כולה אלי בעזרת הרצועה שמחוברת לאזיק, גופה נמשך ללא התנגדות, הורדתי את גופה לרצפה כשהיא נשענת על מרפקיה וברכיה,
את שני האזיקים הנותרים סגרתי על ידיה, קצת מעל המרפקים, ואת השניים האחרונים סגרתי מעל ברכיה.
היא נראתה לי טוב יותר לפתע, מעין זוהר שהקיף אותה בתנוחה הזו, כנועה, כפופה, מעין סחבה על רצפת השיש.
התחלתי להוליך אותה אחרי באיטיות כשידי מושכת אותה בטבעת הברזל אשר מחוברת לרצועה שבצווארה,
היא מדדה אחרי בזחילה למרות חופש התנועה שנכפה עליה, מדדה בצייתנות ללא התנגדות, הגענו לקצה החדר.
ישנו חלון גדול מולנו, מכוסה בוילון עבה, אני רוצה שממרומי ההר כולם יראו מה אני עושה לה, דרך אותו חלון היא הביטה בנו בבוז.
אני פותח את הוילון,אני רואה את כל העיר למרגלות ההר, אורות מנצנצים, אנשים קטנים שנדמים כנמלים מהלכים בינות הסמטאות.
היא יודעת שפתחתי את הוילון, אני מרגיש את זה שהיא יודעת.
היא רכונה כשפניה פונים לכיוון החלון, ישבנה בולט, קורא לי.
אני ניגש לשרפרף ולוקח ממנו נר לבן ונר ירוק, אני מטפטף מהנר הלבן על גב כף ידי.. הוא לא כזה כואב, אני מטפטף מהנר הירוק על ידי השניה, הוא כואב, מאוד! כאילו חתכו את ידי עם סכין.
אני מחליט לתת ליצריתיות שלי דרור, אני רוצה לצייר על גבה את הציור הכי יפה שנראה מעולם, בעזרת הלבן והירוק הזה.
אני מתחיל לטפטף עליה אט אט, טיפה מהנר הלבן, על שוקיה, עולה לכיוון ישבנה, היא מתפתלת באופן כמעט שלא מורגש, אך אני רואה את זה.
אני מטפטף עליה מהנר הלבן על גבה, לאורכו, עד לשכמותיה, אני מניח את הלבן הזה בצד.
אני מטפטף מהנר הירוק טיפה אחת ליד כל טיפה לבנה שטיפטפתי, היא מתחילה לשנות את קצב נשימתה,
נראים טוב גווני הלבן והירוק על עורה החיוור, אני גאה ביצירתי, כבר רוב גבה וישבנה מצופים שעווה, אני מחליט להוריד את השעווה מישבנה בעזרת רצועת העור שראיתי קודם, זו בעלת הניטים.
אני ניגש לשרפרף ומרים את הרצועה, היא בעלת משקל, מעור עבה, אני אוחזה טוב בידי.
מתקרב אליה מאחור, כל צעד שלי אני רואה את גופה מתקשח יותר ויותר, כשאני ממש מאחוריה גופה כבר מקושת כחתולה,
אני מצליף הצלפה אחת רועשת על לחיי ישבנה, שעווה מישבנה נפלה על רצפת השיש בפירורים, פס ורדרד נוצר עם נקודות היכן שהניטים,
הרעש הזה של החבטה, הוא מעורר בי חיות, כמו מוזיקה טובה.
אני ממשיך להצליף בהף בשוקייה הרוטטות, על אחורי רגלה, ובישבנה.
מערבולת גוונים נוצרת אט אט, זהו מחזה יפה, אני הולך צעד אחורה כדי לנצור את המראה הזה בזכרוני.
היא נראית כל כך טוב משם, רפויה, אזוקה, בגווני ירוק לבן ורוד אדום בורדו ואף מעט סגול, גרבוניה וביריותיה מכוסים בשעווה.
אני מתקרב אליה, אוחז בראשה ביד אחת, ומחדיר את ידי השנייה לפיה, את ארבעת האצבעות כאשר הבוהן לוחצת מבחוץ על פניה, היא עוטפת את ידי בחום של פיה,רוק יוצא מבין שפתיה.
אני מושך בשערה לאחור, פניה מורמות ומופנות מעט כלפי מעלה, ידי עמוק בפיה,
"את שפחה טובה, את מרצה את האדון, את מבינה את זה?" אני לוחש באוזנה,
היא מזיזה בראשה להנהון.
אני מוציא את ידי מפיה והופך אותה על גבה.
רגליה וידיה מופנות כלפי מעלה בגלל האזיקים,
אני מפליק לה על שדיה, עם ידי היבשה, מלטפם ברוך, ואז מפליק יותר חזק.
צובט את פטמותיה בחוזק, וחוזר לחבוט בהם. פטמותיה מזדקרות כמו חמניות שמשוועות לשמש.
אני תופס את הנר הירוק ומטפטף על שדיה, היא מתפתלת ובולעת אנחה.
אני ממשיך ליצור עם צבעי הירוק והלבן על טבורה, בטנה, ובין שדיה.
היצירה מרהיבה, עיניי מתגאות בה.
אני מניח את הנרות בצד, רוב חזה ובטנה מכוסים שעווה, אני דורך עם נעל העור שלי על פיה, מעביר את סוליית נעלי לאורך פניה, עד לצווארה, מפעיל לחץ, ומשחררו לסירוגין.
אני דורך על שדיה, על איבר מינה, אני מטלטלה מצד לצד בבעיטות חלשות.
כעת יש עליה קצת עפר מנעליי שטיפסו את ההר, והעפר הזה משתלב פלאות עם גווני השעווה והמכות.
אני מושך אותה מהקולר שבצווארה ומעמידה כשגופה רכון קדימה ונשען על זכוכית החלון.
אני תופס את שני הנרות, אחד בכל יד, ומתחיל לטפטף שעווה על כפות רגליה,
ובין האצבעות, היא מנסה לזוז אך נשארת יציבה כפסל חרסינה.
אני רוצה את איבר מינה מציץ לכיווני, תפוח, אני מעביר את רצועת העור על איבר מינה, הרצועה לחה ממיציה, הניטים רטובים, אני מצליף שוב בישבנה, מוסיף צבע ליצירה.
אני מתחיל להצליף באיבר מינה עם כף ידי, כל הצלפה אני מרגיש לחות וחום אדירים.
אני מוציא את איבר מיני, הוא חם ומתוח, אני מעבירו על איבר מינה, היא מתילה לרעוד, אני מכניס את קצהו, ומוציא, אני משתמש בלחות שיש עליו ממנה ומחדיר את קצהו לישבנה. היא משחררת אנחה אילמת.
אני תופס כיסא ומתיישב.
אני מושך את ראשה מהקולר אל בין רגליי
אני תופס בידה, ושם אותה על איבר מיני, אני שם את שפתיה על קצה האיבר.
"תשארי כך, וביד החופשייה שלך תאוניי עד שאני אשמע אותך גומרת!" אני מצווה עליה
היא מעבירה את ידה השנייה על מפשעתה, ומתחילה מאוננת במרץ.
אני מתחיל להדריך את ידה שעל איברי לאונן לי.
היא מתחילה לאונן לי במרץ תוך כדי ששפתיה שואבות את קצה האיבר, לפתע אני חש את אחיזתה מתחזקת באיברי,
היא מתייפחת, רועדת משחררת אנחה, היא גמרה,
אני לא מצליח לשלוט בעצמי, אני אוחז בראשה ודוחף אותו על איברי שנתחב לגרונה, זרם עז של זרע נשפך לתוכה.
עיניה עדיין מכוסות.
אני קם, שם חזרה את תחתוני ומכנסי.
"היית שפחה טובה לאדון" אני אומר לה,
מעביר ליטוף על פניה וגבה.
מזדקף, ומתחיל לצעוד לכיוון המדרגות..
בדרך למטה במרגלות ההר אני מתבונן לאחור, אני רואה את החלון כשהוילונות עדיין לא הוגפו.
היא שם, עדיין כפופה.
אך משום מה הכל נראה לי כחוויה שלא קרתה, כמעין חלום או הזיה,
עדיין יש שעווה בין ציפורניי, והמראה של יצירת האמנות על גבה וישבנה עודנו צרוב בתודעתי.
אני מחייך מעט.
ונמוג אל בין העצים.