רק דיברנו,
זה מה שקרה,
זה מה שהיה אמור לקרות.
"היי"
"היי"
"מה המצב?"
"מאיפה?"
דברים התחילו להתגלגל.
הכרנו שטחית, סיפרת לי מי את, שאלת מי אני, סיפרת בת כמה, "ואתה?" שאלת.
"שלא תבין לא נכון, אני רק רוצה לדבר" אמרת.
בסדר מצדי.
דיברנו,
החלפנו חוויות, צחקנו, הצחקתי, כתבת חחחח
הצחקת, חייכתי.
שנעבור למסנג'ר? סקייפ? מקושרים? וואטסאפ? פייסבוק? קרייגזליסט? דואר שליחים?
החלפנו טלפונים,
קולך עייף, טיפה רועד, אולי מהתרגשות, אני אוהב אותו.
קולי כבד, אני יותר מדי זמן מול המסך, עייף.
שניפגש?
בפארק? תחנת משטרה? קניון?
נפגשנו,
את יפה, נורא יפה.
אני לא חושב כך על כולן, אני בדרך כלל ביקורתי, מחפש פגמים.
אצלך אני לא מוצא כאלו.
אולי אין.
צוואך ארוך טיפה, נראה נשיך למדי.. ריר מצטבר בפי.
את מולי, נשיקה בלחי? חיבוק? גם וגם?
תפסתי בלחייך ביד רכה ובטוחה, קירבתי את שפתייך לשפתיי.
הן התחילו להתעלס ביניהן שפתינו, לא קשובות אליי או אלייך, עושות את שברצונן, סשן פרטי משלהן.
לבי הולם בפראות, דופק מואץ, כאילו אני על כביש מהיר ללא מעצורים דוהר על 300 קמ"ש, עם גג פתוח, לא חגור, ועם הגה שבור.
זה מה שאת עושה לי.
את מחייכת בבישנות, אני מחייך גם.
אנחנו מתיישבים, לא מצליחים להוציא מילה מהפה, לא מוצאים דרך לפתוח בשיחה, זוג אילמים שבוהים זה בעיניה של זו, מדברים דרך האישונים.
את משדרת לי צורך, אני מבטיח לך שאדאג לו.
אני מרגיש אותך, בכל נשימה שלי, ריח גופך מתוק.
אני אוחז בידך.
טיפה חזק.
מושך אותך אחרי, לחורשה.
יש משהו בטבע בזמן הזה, מקום סמוי באמצע נוף עירוני סואן, מוקף עצים, חשש תמידי, רואים אותי? לא רואים?
אדרנלין, פחד, הרגשת תעוזה וכיבוש.
הגענו,
את נראית קצת מבוהלת, קצת חוששת.
"הכל בסדר, אל תדאגי" אני אומר לך, אני מסתכל בעינייך לראות שאת בוטחת בי.
אני רואה את אמונך בי, את הביטחון שעולה כשאנו מביטים זה בזו.
פעם ראשונה שאני כאן בחורשה, בכלל בחורשה כלשהי זוהי בכלל מעין חצר של ספרייה, אפ אחד לא קורא ספרים בימינו, הספרייה ריקה.
אני מתרגש, ידי נכנסת מתחת לחולצתך, אני מרגיש שגם את מתרגשת כמוני.
אני חש אותך, עורך חמים למגע, חלק כל כך.
חזה מוצק וקטן יש לך, מתוק מאין כמותו, כמו זוג דובדבנים.
פטמותייך זקורות, אני רואה זאת מבעד לחולצה, מרגיש זאת בידי המרפרפת על גופך בשעה שאני נושק למצחך.
את אמרת שאת לא מנוסה, מי כן?
מה ההגדרה של ניסיון? את צריכה מזוודת כלים בשביל להיות כזו? אני צריך מדי שוטר נאצי ומסיכת גז?
טוב לי כך, אני מקווה שגם לך.
אני מעביר יד בשיערך, מושך אותו קלות לקוקו שאוכל להחזיק, אני מחזיק בו ומסובב את כולך כשגבך מופנה אליי.
משעין אותך על קיר בטון שמולנו, גזעי עצים עתיקים מתבוננים בנו מסביב מרותקים.
ידי מתחת לחולצתך, מלטפת את גבך, יורדת מתחת למכנסייך, חשה את ישבנך, אני מועך אותו.
הוא כל כך נעים, בדיוק במידה הנכונה לכף ידי.
כאילו נעשה במיוחד בשבילי, את נושמת בחוזקה, אני מרים את שובל השיער שאני אוחז בידי השנייה, חושף את עורפך הצחור.
הוא מנצנץ באור השמש, כמו ערמת יהלומים.
אני נושק לו, פותח את פי, נוגס בצווארך, מרגיש אותו בין שיני, טעים.
אני מושך את מכנסייך למטה, התחתונים נמשכים גם הם,
חושפים את הישבן היפה ביותר שראיתי מעודי, לבן, עגול, עומד מולי בגאווה, מכריז על קיומו, קורא לי לעורר אותו.
אני מרגיש אותו, לא יכול להתעלם ממנו, עיני ממוגנטות.
ענפים, בכל מקום ענפים, עיניי קולטות קבוצת ענפים יפהפיה, כראוי לכלבה יפהפיה כמוך.
"אני הולך לעשות לך נעים בטוסיק, אם זה יכאב, תבקשי שאמשיך, אם לא תוכלי לשאת את הכאב, תגידי די" אני לוחש באוזנך, ממתין להנהונך לאות הבנה
אני מקווה שלא תגידי די, אני אהיה עדין איתך, ככל שאוכל לשלוט בעצמי.
אני מעביר ליטוף על ישבנך, מרים את ידי מתחת חולצתך וצובט לך את הפטמה, היא זקורה.
"אהה" את אומרת בשקט, ספק נושמת ספק מדברת.
אני טופח עם הענפים על ישבנך, זה היה עדין,
אני טופח יותר בחוזקה, ויותר.
יותר מהר, יותר חזק.
מפזר את הכאב בין לחיי ישבנך, מסתכל על גוונים שנוצרים, נולדים מתוך הלבן החלבי הזה, שדם התחיל לזרום בתוכו.
גוונים יפהפים בשמש הבהירה.
רק המראה יכול להטריף אותי.
אני יכול לשבת בצד ולהתבונן בך ככה, ידייך נשענות על הקיר, עינייך עצומות, מבט של ריכוז מוחלט על פנייך, כאילו את מנסה להיזכר במספר כלשהו.
ישבנך חשוף פונה אליי, מפוספס באדום לבן, מכנסייך מופשלים לברכייך.
התחתונים שם באמצע הדרך, באלכסון גמלוני על רגלייך, מוסיפים פן מלוכלך למראה.
את לא מוציאה הגה.
"את כלבה טובה!" אני לוחש באוזנך
"תודה" את מסננת בבישנות.
"את בסדר? טוב לך?" אני שואל
הנהון קל בראשך מסמן לי להמשיך
אני מעביר את ידי בין רגלייך, לח ורותח שם.
אני מצליף בך עוד קצת, חזק, ממוקד.
אני מכניס אצבע לתוכך, אני טועם אותה, את טעימה.
אני מכניס זוג אצבעות, אני נותן לך לטעום אותן, את מלקקת אותן בתאווה.
אני ממשש את דגדגנך, צובט אותו ממולל אותו בין אצבעותיי.
הוא תפוח.
אני שולף את חגורתי ממכנסיי, שם אותה על צווארך , זה הקולר שלך.
אל תפחדי ממנו, תתמסרי אליו, הוא טומן בחובו יותר עונג מכאב.
כאב שהוא עונג.
הוא ידריך אותך, את תצייתי לו, הוא יוביל אותך לאן שאת צריכה, לצורך הזה בעינייך, הוא יעשה ממך את הילדה המחונכת שאת צריכה להיות.
אני מושך את החגורה למטה.
את יורדת על ברכייך.
אני מסתכל עלייך מלמעלה, עינייך מתבוננות בי מלמטה, בורקות, נוצצות בשמש כשני אבני חן.
אני מקרב אותך לרוכסן מכנסיי בעזרת החגורה.
את שולחת יד ופותחת אותו, שולפת את איברי מתוכו.
הוא זקור, כאב לי במכנסיי מהרגע ששוחחנו, מהרגע שהתכתבנו, הוא עומד ומחכה לך, גורם לי לכאב.
את מפיגה את הכאב בפיך החם, מקבלת אותו לתוך גרונך כאילו הזדקקת לו, כמו תרת אחריו במשך שנים, והנה הוא, מולך.
את מלקקת אותו בתאווה, מכילה אותו בחום שפתייך, שואבת, כמו כלבה טובה.
את שולחת יד לרוכסן ומלטפת את אשכיי, משחקת בהם.
זה נעים.
אני מחזיק יותר חזק בחגורה מושך אותך לכיווני.
ביד השניה אוחז בראשך, אני חודר לפיך, אני חודר לתוכו חזק, בועל את גרונך.
רוק זולג על לחייך גורם להן להבריק באור השמש.
אני סוטר על לחייך עם ידי כשאיברי בפיך, בעדינות, לפעמים חזק.
בין לבין מלטף את הלחי ברכות.
מדי פעם את מחזיקה את רגלי בידך שלא יכנס עמוק מדי, שלא יכאב לך, שומרת.
מדי כמה רגעים את עוזבת את רגלי פשוט מתמסרת לידי שאוחזת בראשך, נותנת לה לקחת את פיך לאן שהיא מושכת.
נותנת לאיברי לחדור עמוק, אני מרגיש איך לסתך רפויה.
אני רואה את התמסרותך, "כלבה טובה" אני אומר
אני רואה את ידך נחה בין רגלייך,מלטפת.
"אם את מרגישה שאת הולכת לגמור, תבקשי ממני לפני" אני אומר
"תתחנני, אליי" אני מחדד.
אני רואה את היד מתחילה לעסות את מפשעתך ביתר מרץ אני מחזיק את עצמי לא לגמור, אני רוצה לראות אותך גומרת.
זה יעשה את החוויה למושלמת עבורי.
את מוציאה את איברי מפיך
"בבקשה אני יכולה לגמור?" את שואלת
"תתחנני, תהיי כלבה טובה ותתחנני" אני אומר
"אני מתחננת, תן לי לגמור, בבקשה" את אומרת בקול מתנשף.
עינייך אחוזות טירוף, נשימותייך מהירות, את מחזירה את איברי לפיך ומוצצת אותו בפראות.
"תגמרי!" אני אומר.
אני מרגיש לסתות ננעלות מעט על איברי, אני מרגיש אוויר שיוצא במהירות מנחירייך ננשף על העור הלח מפיך של הזין שלי.
אני רואה איך ידך ננעלת, לא זזה. גופך מתקשה.
את מוציאה מעין קול של יבבה, מעין תרועת עונג, כשאיברי עדיין ממלא את פיך.
אני כבר לא שולט בעצמי יותר.
אני מתפרץ בכל כוחי בפיך, אוחז בחוזקה בקולר, מושך אותך לכיווני.
מתיז את כל הזרע לעומקי גרונך.
ידי השנייה מלטפת את לחייך.
עינייך בוהות בי, חודרות לתוך עיניי.
מבט של התמסרות, של ביטחון, את בבית.
אני מסתכל עלייך, מחייך, כלבה טובה כמוך, אין למצוא.
אני מעביר יד בשיערך, את מלקקת את שאריות הזרע מאיברי, שואבת אותו גומעת כל טיפה.
אני מרים את הקולר, מושך את ראשך מעלה אליי, מנשק אותך בפיך.
"היית כלבה ממש טובה, כלבה שלי, כלבה טובה." אני לוחש באוזנך
את מחייכת חיוך ביישני, לחייך סמוקות.
רק לדבר רצינו,
דיברנו.
בדרכנו שלנו.