התקשרתי לומר לך בוקר טוב,
עינייך עוד עצומות,
ענית לי.
אני כבר במשרד,
יושב וחושב עלייך.
על גופך,
עורך,
ישבנך.
אמרתי לי שאת אוהבת,
שאת רוצה שניפגש היום.
אמרתי לך שאני רוצה שנלך לקנות אזיקים וקולר.
אני רוצה שאת תבחרי,
את הצבע,
עור או מתכת קרירה.
אני רוצה שתהיי מעורבת,
ביחד ניצור את עולמנו,
את תבחרי,
אני אבצע.
אני אדרוש,
את תצייתי.
אני אכה,
את תגנחי,
אני אלטף,
את תחייכי,
אמרתי לך איזה דברים מלוכלכים בא לי לעשות לך היום כשניפגש.
שמעתי אותך מתנשפת בטלפון,
רק התעוררת.
אמרתי לך איך אתפוס בראשך,
גרונך יעטוף את איברי בחום,
שפתייך יתהדקו סביבו,
את תהיי אזוקה,
מקולרת.
בגלל זה אנחנו צריכים ללכת לחנות.
אם תמצאי משהו נוסף, אני לא אתנגד,
תלבושת יפה,
פעם שעברה קנינו את הויברטור עם השלט,
שנשאר בתוכך,
בכל מסעדה בעיר,
בכל אולם קולנוע,
בכל בר,
אפילו במוזיאון
נהניתי להפעיל אותו,
לראות ממרחק את גופך,
מתפתל, מנסה לא להסגיר.
שלא יראו,
שאת ברקיע אחר,
עינייך נעצמות, נשימתך מתחזקת.
אני קרב אלייך, מחבק.
הוא בתוכך רוטט.
מעניין מה נמצא היום?
וכמה ימים של עונג עילאי הוא יתן לנו,
שעות של טירוף חושים.
זיעה, צמרמורות.
אבל כל מה שנקנה היום,
אני רוצה שייעטף בעטיפת מתנה,
כשנגיע לדירתך,
את תפתחי אותה עם שינייך בלבד.
תנשכי את הנייר,
כמו כלבלבה, מיוחמת, נזקקת.
רוצה להיות בחוסר אונים למולי.
להיות אזוקה,
קשורה,
מוצלפת.
אני אכתיב לך את קצב פעימות הלב.
אנצח על הדופק כמו בתזמורת.
אוביל אותך למקום ההוא, שאת אוהבת.
כמו אז במוזיאון,
רטט בתוכך,
לבושה בהידור, עומדת באמצע חלל מלא אנשים.
ורק אני אוחז בך,
שלא תיפלי מאותו העונג.
מהזרמים.
אני כבר בודק את השעון בפעם העשירית,
מחכה כבר לסיים כאן,
לפגוש אותך כבר,
לבחור צבע לקולר.