ראשי טרוד,
תמונות עוברות בו.
סחרחורות,
כבר שבוע אני לא ישן,
לפעמים כמה שעות בלילה,
לפעמים שעה,
לפעמים אני מרגיש את השחר מפציע מאחורי,
מותח רגליי,
מתלבש, התיק עולה על גבי, מתחיל לדווש.
מתעלם מהעייפות, לא מכיר בכאב,
שריפה ברגליי, הגוף תשוש,
אני בכלל ניזון מראשי, לגוף אין חלק כרגע.
מגיע, קונה בקבוק מיץ תפוזים קר בתחנת הדלק.
מתנשף, לוגם.
הייתי צריך לקנות שוקולד, אני רעב.
מעביר כרטיס,
מניח את אופניי מאחורי שולחני, סוגר את דלת המשרד.
יושב כמה דקות במזגן, לוגם ממיץ התפוזים.
מדליק את המחשב, 700 מיילים.
תופס בגדים ומגבת מהתיק,
נכנס למקלחת,
ערום, מים רותחים על גופי, בתוך כל החלל מלא לובשי החליפות.
קיר דק מפריד בין גופי לאותם האנשים, עובדים, מתרוצצים.
מתנגב, מתלבש.
מכפתר את החולצה, סוגר את החגורה,
כן, החגורה עדיין מריחה ממך.
כאב בחזי, פסים אדומים לאורכו,
איך שרטת אותי אתמול,
לא רציתי להתנגד,
רציתי לתת לך להתבטא,
מביטה בעיניי, שורטת, חורצת עם ציפורנייך את עורי.
מנסה לראות אם ניתן בכלל להסתיר עם הצווארון את הסימן האדמדם שהשארת לי למזכרת.
זה מקרה אבוד, נתמודד עם מבטי הזימה מהעוברים ושבים.
אני חוזר למשרדי, שם את הטלפון על מצב פגישה.
מרים רגליי על השולחן, גופי נשען לאחור על הכיסא.
עוצם את עיני קצת,
חושב עלייך, מנסה לשחזר את ליל אמש,
שניה אחר שניה,
פריים אחרי פריים, כמו עורך סרטים,
קופא על כל רגע,
מנסה להבין איזו זעקה הייתה של הנאה,
איזו הייתה של עונג,
מנסה לשחזר בתוכי את התחושה ההיא,
כעינייך צרבו את עיניי במבטן.
ידייך חורצות את בטני, שורטות את חזי,
אני בתוכך,
לא זז,
נשאר יציב, ממוקד בך, מרותק לעינייך.
יד אחת מלטפת את ראשך בזמן שאת מבצעת שמות בעורי,
מתבטאת דרך ציפורנייך.
מתרפקת.
איך השתגעת מזה,
התחננת שאזוז, שאכניס, שאוציא,
ניסית לזוז בעצמך, קדימה אחורה,
ידי אוחזת אותך חזק אליי, מונעת ממך לעשות זאת.
צעקת, התחננת, קיללת, הבטחת, שרטת, היית הכי מתוקה בעולם.
איך היית מאושרת ברגע ההוא ששחררתי את ידי, נתתי לך לנוע.
קדימה, אחורה.
אוזני עדיין מצלצלת מגניחותייך.
כל גופי כואב.
אני לא מצליח להיזכר בכל מה שעשינו אתמול.
הייתי צריך להיות פחות שיכור, יותר פיכח.
אני לא זוכר מה עשינו אתמול,
אבל כל גופי כואב, כל שריר וגיד.
אני לא זוכר מה עשינו,
אבל זה היה מדהים.
אולי זה בכלל היה חלום.
ידי במכנסיי בזמן שאני שקוע במחשבות,
חשה במשהו דק, חד, מלופף סביב אשכיי באופן רופף,
אני מושך שערה ארוכה, זהובה מתחתוניי,
כנראה שזה לא היה חלום.
זה מסביר את החיוך שתקוע על פניי,
את התמונה של הישבן האדום ששלחת לי למייל בארבע וחצי לפנות בוקר.
זיכרון של מציאות,
מציאות מתוקה.
