נמאס לשמוע את כולם מדברים על יום כיפור,
"תצום, לפחות תנסה.. מה יש לך להפסיד?" הם אומרים לי,
את כבודי העצמי,
חירותי להיות אנושי,
זכותי לבצע בחירה חופשית במהלך חיי.
הקונספט הוא שאצום,
אתענה, הם רוצים שאלך לבית הכנסת,
אמלמל טקסטים עתיקים, שנועדו לרצות את הדום,
האל הכל יכול,
שברא אותי אנושי,
נתן לי את הזכות לטעות,
העניק לי את מתת החטא,
ברא אותך,
כל כך מפתה,
מפוסלת מזהב, כמו הברבור הכי יפה באגם.
שפתייך אדומות.
איך הוא חשב שאעמוד בפיתוי?
מדוע הוא מציב לי פיתוי?
הוא חושב שאתגבר על יצרי?
אקבל עונש אם לא?
אני נשלט שלו?
אני בוחר בזכותי להיות אנושי,
לטעות,
לחטוא,
לסטות מדרך הישר,
לנסות,
למצוא את עצמי בכל יום מחדש,
לחפש את עצמי בתוכך,
איתך.
ממנו לא אבקש סליחה על אישיותי,
אם פגעתי בך אבקש סליחה,
אם דרכתי על מישהו ברחוב אבקש סליחה.
אבל על זה שאני אוהב,
על זה שאני מתרגש,
על זה שאני חובט,
על זה שאני נושך,
על זה שאני כותב לך פוסטים בזמן ישיבה במשרד,
עושה עצמי מקשיב לקשקוש שלה על עלייה לאוויר באוקטובר,
מהנהנן להראות עניין כשהיא שואלת אם אני מרוכז במצגת,
אני משקר לה!
רק בך אני מרוכז,
חושב על כל סנטימטר בגופך,
מנסה לשחזר את ריחו בנחירי,
מנסה לחוש את שרידי טעמו בלשוני,
מנסה לדמיין שאת פה,
על השולחן,
ואני איתך,
לבד,
בלי מצגת, בלי סיעור מוחות, בלי קשקושים על רווחים ועיכובים.
רק לאחוז בך, כאן על השולחן, לאחוז בך וזהו.
על זה שאני לא מרוכז בכלום בשבוע האחרון,
רק חושב עלייך, בכל דקה, בכל שעה.
מחפש הודעה,
סימן.
על כל אלה לא אבקש סליחה.
את כל אלה אחבק חזק לתוכי,
את פגמי אישיותי,
הרכיבים שמגדירים אותי כאנושי,
אני לא מתיימר להיות טוב,
לא מתחזה למלאך,
לא רוצה להיות מישהו שאני לא.
זה אני,
לטוב ולרע,
ואם את תקבלי אותי,
למי אכפת ממנו.
שכל השאר יבקשו ממנו סליחה,
אני שלם עם עצמי,
איתך יש לי עוד לא מעט חטאים להספיק.
נמאס שהם אומרים לי מה לעשות,
רק את יודעת מה טוב בשבילי.
מהם כבר נמאס.