כל יום באותה השעה,
מוקדם בבוקר,
לפני שכולם מגיעים,
שנינו נמצאים במשרד,
רק אני והיא,
אני בחדרי,
היא בחלל הפתוח,
אני נרגע מרכיבת הבוקר,
מדליק מחשב, שותה קפה קר, נרגע במזגן,
אני עדיין עם בגדי הרכיבה, אוהב להירגע כך כמה דקות לפני שאני הולך להתקלח.
המרחק בין ביתי למשרד הוא כ12 קילומטר, אני שם בגדים בתיק ולובש בגדי רכיבה צמודים.
לפעמים, אני צריך להמתין שזקפת הבוקר תרגע לפני שאני לובש את הטייטס השחורים.
בהתחלה נבוכתי מהמראה הזה,
אני יוצא בשעות מוקדמות, כשעוד אין אור בחוץ ואין איש ברחוב,
גם לא במשרד,
רק היא.
בגדי הרכיבה שחורים וצמודים לגופי,
במראה במעלית בדרך למשרד, כשכולי מזיע, זה נראה טוב.
אני שרוע על הכיסא,
מתנשף, מטפטף זיעה על השטיח.
נרגע במזגן.
היא נכנסת כהרגלה, בחוץ זריחה,
אולי היא בורחת מהבית כל יום? משלושת ילדיה? בעלה? אורח חייה החרדי?
במשרד היא ככל האדם, תמימה שקטה,
להבות בעיניה, ניצוץ מלוכלך.
אני לא מבין למה היא מגיעה בשעות האלה בבוקר,
אני עושה את זה בגלל שאני אוהב לראות את הזריחה בתחילת היום,
ולעבוד כשיש שקט.
היא מתיישבת כהרגלה על פינת השולחן שלי,
הפינה הזו ריקה,
אני תמיד נמנע מלשים עליה ניירת או חפץ כלשהו,
זו הפינה שלה,
שם היא יושבת, כל בוקר, אחרי שהיא נכנסת לחדרי,
משאירה דלת כמעט סגורה אחריה,
חרך קטנטן פתוח,
מעלה ריגוש.
"בוקר טוב, אתה מזיע, איך הייתה הרכיבה?" שואלת כהרגלה.
אני מסתכל בעיניה, מחייך, היא מסתכלת בעיניי,
יש לה מבט של נשלטת בעינים.
בבית היא שולטת, רואים את זה עליה,
מחוץ לחדרי היא דומיננטית,
בחלל הפתוח היא קרה, היא לא עונה, פעמים נדירות מחייכת.
שדיה עגולים, מושלמים,
לא ניכר עליה כי הרתה בחייה.
עצם הקול שלה,
המבט הכנוע שרוצה להתמסר בעיניה,
מתחילים לגרום לתזוזה באיברי, הוא מתקשח טיפה.
בתוך הטייטס זה ניכר,
היא מסתכלת מעט מטה,
עיניה מטיילות בין רגליי, נעצרות.
היא מסתכלת, אני רואה עליה,
שום הברה בפניה לא מסגירה זאת,
לא חיוך,
לא נשימה,
רק סומק קל שעולה בלחייה.
"הרכיבה הייתה בסדר, תביאי לי מגבת מהמגירה" אני עונה לה
היא כבר יודעת, יש לי מגירה של מגבות, קטנות, לייבש את הפנים כשאני מזיע אחרי הרכיבה.
היא מצייתת, קמה מפינת השולחן, גבה אליי,
מתכופפת למגירה שלא כזאת נמוכה,
ישבנה מובלט כלפיי,
אני מסתכל על רגליה שעטופות בגרביונים שחורים, כמעט שקופים.
היא מגישה לי מגבת,
"בבקשה" היא אומרת כשידה מגישה לי אותה.
"שבי" אני אומר לה בקול מעט קשוח.
היא מתיישבת חזרה במקומה,
בפינה ששמורה רק לה.
אנחנו מדברים על הילדים שלה, שפתינו מוציאות מילים על מגוון נושאים,
היא שואלת אותי על דייטים, היא מגלה קצת הבנה לעולם השונה משלה,
אני לא מדבר איתה על דייטים, לא אוהב.
לפעמים אני מספר לה על שליטה, על כאב.
היא גומעת כל מילה שיוצאת מפי בשקיקה.
עיניה להוטות,
אני רואה אותה מתרגשת.
ולרוב אנחנו מדברים על נושאים אפורים,
נושאים שמסווים את השיחה שמתנהלת במבטים.
עיניה מדברות אליי, רוצות להישלט,
רוצה להתכופף על השולחן,
שאעשה בה דברים ששמורים בסוד בראשה,
עיניי רואות את זה, קוראות את מחשבותיה.
אני יודע מה היא רוצה,
אני משדר לה שליטה,
כשהיא מסתכלת בעיניי היא מצייתת,
זה מה שאני דורש ממנה במבטי.
ציות אבסולוטי.
מה שאומר היא תעשה,
והיא עושה.
אני שולח אותה להכין לי קפה חדש.
זונח את הישן, בקושי לגמתי ממנו.
"אני יכולה גם להכין לי קפה?" היא שואלת, מבקשת, מסתכלת בעיניי, משחקת את המשחק.
אני מוציא מהמגירה לידי קפסולה של קפה,
מניח אותה על השולחן, היא מרימה אותה בידה.
"כמה קרח את תשימי לי?" אני שואל
"חמש אתה אוהב" היא עונה.
בדיוק.
היא מכינה לי קפה, מניחה את הכוס מולי,
"שבי" אני אומר, מצווה.
היא חוזרת למקומה בקצה השולחן.
לפעמים אני חושב שהייתי רוצה לקשור אותה לכיסא, עירומה.
ואז לשתות קפה ולהתבונן בה,
לבדוק מיילים,
לחקור את גופה בעיניי,
להראות לה את החגורה שלי.
זה אסור, אני מנסה לשכנע את עצמי.
ממקומה בקצה השולחן אני רואה אותה חוזרת להתבונן בין רגליי,
מעוררת אותו במבטה.
מבטה מטפס חזרה לעיניי,
נתקע בדרך על חזי,
הרוכסן של החולצה פתוח, חושף חזה מבריק מזיעה.
קעקוע על חזי השמאלי.
"זה לא כואב?" היא שואלת, כהרגלה, את אותה השאלה.
"את לא יודעת לספוג כאב?" אני שואל אותה.
"לפעמים כאב יכול להיות נעים" אני מוסיף,
עיניה נבוכות,
היא לא עונה.
מבטה מושפל טיפה.
"אני הולך להתקלח, תביאי לי את הבגדים מהתיק" אני אומר.
"היא מושיטה ידה,
מוציאה חולצה מכופתרת מקופלת, מכנסיים, תחתונים, גרביים, חגורת עור שחורה, ממששת מעט את החגורה בידה, מסתכלת.
מושיטה אליי את הבגדים,
אני הולך למקלחת,
"חכי לי" אני אומר,
אני חושב עליה כשזרם המים שוטף אותי,
חושב על הרצונות שלה, על הדברים המלוכלכים שהיא הייתה רוצה.
חושב איך הייתי מספק אותה,
אבל בכל זאת, היא נשואה, יש לה שלושה ילדים, בעל, משפחה חרדית, פאה, חצאית בדיוק עד הברך.
אסור לה לגעת בי, לא חיבוק, לא נשיקה על הלחי, אפילו לדבר איתי זה גובל באזור אפור.
יש לה שדיים מהממים, גוף מושלם, ישבן אלוהי.
תמימות מלהיטה.
תחושת הפרי האסור, כשגופה לא חשוף מדי כשאר הבנות.
תחושת הפרי האסור, כשהיא כל כך רחוקה בגלל הדת, המשפחה.
אך יחד עם זאת קרובה מספיק, על פינת שולחני,
סוקרת את גופי כבכל בוקר,
מגיעה בדיוק חמש דקות אחרי,
נכנסת לחדרי לפני שהיא מגיעה לשולחנה,
עם התיק שלה בידה, תמיד עם שוקולד קטן בשבילי.
פעם היא אפתה לי עוגיות.
הביאה לי תבנית.
תמיד אני רואה טיפות שקופות בקצה איברי כשאני מוריד את בגדיי לפני המקלחת.
מהשיחה הכל כך חמה איתה עם מבטיה, מהריגוש.
מהאיסור.
אני חוזר מהמקלחת,
לבוש, שיערי עדיין רטוב מעט.
היא עדיין שם, ממתינה על קצה שולחני.
"היו מים חמים?" היא שואלת?
יש חימום גז, תמיד יש מים חמים.
"כשאת התקלחת פה היו?" אני שואל בתגובה.
"כן" היא עונה, מסמיקה,
היא נבוכה, שבוע שעבר שלחתי אותה להתקלח,
נשפך עליה קפה,
הכתים את חולצתה.
היא רצתה פשוט לשים סוודר מעליה,
"תתקלחי!" אמרתי לה
נתתי לה את הסבון שלי,
את הבושם שאני שם אחרי המקלחת,
את החולצה שהבאתי לי מהתיק.
חולצה מכופתרת, שחורה.
שרוולים ארוכים, בד רך.
היא החמיאה לגופה.
כל היום עבדתי עם חולצת הרכיבה שלי.
היא הלכה להתקלח בהוראתי, כמו משימה שקיבלה מהאדון שלה,
לקחה את כל מה שנתתי לה בידה,
השפילה מבטה,
ניגשה למקלחת.
היא חזרה לבושה בחולצתי,
מריחה בריח גופי,
היא השאירה כפתור אחד פתוח,
אני ראיתי את החזייה שלה מזווית מסויימת.
היא שמה לב.
היא הביאה מגבונים,
ניקתה את שולחני,
"מספיק" אמרתי לה.
"תודה" הוספתי.
היא חייכה מעט,
וכמו כל בוקר כששומעים שאנשים מתחילים להגיע.
היא קמה ממקומה,
מזווית שולחני,
ויוצאת מחדרי,
לובשת את המסכה שלה, קרה, אטומה.
סוגרת כפתור.
משאירה אותי עם ציפייה ליום המחר.
משאירה את עצמה מרותקת.
וכך הפינה של שולחני נשארת ריקה,
מחכה רק לה.
אף אחד או אף אחת לא יכול לשבת עליה.
אני גוער במי שמעז.
זה מקומה.
רק שלה.
על פינת השולחן.