ואז אני קולט אותה נרדמת במיטה שלי. אני מביט בה בערגה מסויימת. דש של חיוך ינוח על שפתיי. על המנעד בין הפנימי לחיצוני. הקטנה ישנה.
שדיה נמחצים אל הסדין שרק לפני רגעים חוללה עליו. נדפקה ושאר צבעי הקשת. אני מתקרב בצעדים חרישיים. היא לא תתעורר אם ארעיש טיפה אבל זמן השינה שלה אצלי הוא קודש הקודשים.
לפתע היא משנה לתנוחה עוברית. אני עוצר את נשימתי כאילו חיי תלויים בזה. הקטנה ישנה אצלי.
אני מהדק את שמיכת הפוך. שרק ראשה יבצבץ החוצה. מתאפק שלא להציץ על שביל 'האבנים הצהובות' שבין שני התפוחים שלה למטה.
השיער הארוך שלה שכאילו טיפח עם השנים אישיות משל עצמו מסתיר את העורף הצחור שלה. אני חושש לגלות לה שאני מאוהב בעורף שלה. אם הייתי ערפד כנראה שלא הייתי מסיר את שיניי ממנה. אבל השפתיים שלי לפעמים צריכות להפרד.
הקטנה ישנה ודאדי שומר. תחלמי רק דברים טובים קטנה. על פיות ואורגזמות. על חדי קרן וחוויות של פעם בחיים. על שמיים כחולים וכוכבים של אחרי. על זה שהכל הסתדר. שאת חיה בשלום עם השדים שלך.
אני מתחיל לשיר שיר ערש לקטנה. אולי מהיחידים שהייתי מעיז לשיר. מלטף את ראשה בעדינות עד כמעט ללא נגיעה. כשתתעוררי נחזור לסורנו. אבל עד אז לילה שקט קטנה. חלומות פז. לילה טוב.