דווקא החלק הכי כיפי בכדור פורח היתה הנחיתה. הסל לא בדיוק נוחת בצורה מאוזנת והקפיצות עד לעצירה המלאה מרתקת לא פחות מאשר לראות את הזריחה בגובה 5000 מטר.
אני מעולם לא קניתי מתנות לילדים. לא חומריות לפחות. לא בובות ולא רכבת ובטח לא בגדים.
פתגם ישן אומר שאת החוויות החיוביות אנחנו צריכים לייצר בעצמנו כי הרעות באות לבד.
מאז ומתמיד קניתי להם חוויות. בעולם של זכרונות רעים בעיקר אני קונה להם זכרונות טובים.
מי זוכר מה הוא קיבל בגיל 8 או 11. לא זוכרים. חוויות זוכרים. זכרונות טובים זוכרים. for life.
אני תמיד אומר לך ילדה לנסות לראות את העולם הזה דרך העיניים שלי. דרך עיני הטורקיז שלי.
תחפשי הרפתקאות. תתנסי בדברים. בהתאם לגיל שלך כן? אני בכל זאת אבא. אל תשכחי שללכת לאיבוד זה כיף. אפילו דוקטור סוס אומר. אל תפחדי ליפול. הרי בשביל זה אני מלמד אותך לקום. תוציאי מהחיים שלך אנשים שליליים ותקיפי את עצמך רק בכאלה שיזניקו אותך קדימה. לא מרירים. לא פרנואידים. לא בינוניים.
ואני פה. שומר מלמטה. כמו כשהיית קטנה עם עמוד הכבאים הגבוה הזה. ואני אשאר למטה ילדה.
לחיי הנשימות הנעתקות. לחיי חוסר החמצן הזמני. לחיי הלסתות השמוטות והעיניים הפעורות. לחיי עיני תכלת.
