תזייני אותי כמו שאני כותב. עם דש של רעיון ומוזה שמחלחלת לך מהרקמות. את הגולם שקם על יוצרו. ובועלו. אונסת אותי באישונים מורחבים. המיטה היא רק הנייר שלך והזין שלי הוא הקולמוס. את מזיינת אותי כמו שאני כותב. כשרון הכתיבה האוראלי שלך מצייר על החזה שלי אותות וסמלים בעוד שההגשמה העצמית שלך מסתכמת בגרון עמוק. העיסה הזו שיוצאת לך מהדפנות הן הערות השוליים שבצד הדף.
תזייני אותי כמו שאני כותב. עם חזון מפואר ואפס של מעוף. האצבעות שלי יכאבו מהפיילוט אך בתוך הכוס שלך אוכל לכתוב עידנים. עם מבט חודר שלא מרפה מהדף ומהגוף. שנינו יודעים ומנחשים את הסוף. וזה קם לתחייה בעודך רוכבת על הקונספט. על המהות. על בדל התמימות שנשארה בך.
את מזיינת אותיי כמו שאני כותב. חושבת שאת עושה אהבה כמו המינגווי אבל נדפקת כמו סלינג'ר וסוטה כמו נבוקוב. יקום הפנטזיות שלך הן ספטרום רחב של חמישים גוונים אי שם בין מרגרט אטווד ופולין ריאז'.
את מזיינת אותי כמו שאני כותב. הטיוטא מלאת השגיאות מתחבאת מתחת לסדינים הרטובים. ללא התנצלויות. ללא עכבות. ללא מענה שגיאות אוטומטי. כתיבה חסרת מעצורים ואיפוק. מה שיוצא אני מרוצה.
את מזיינת אותי כמו שאני כותב. עם שפה עשירה שמתלכלכת שמוציאים את הילדה הקטנה המסכנה שאת. העופרת נשברת שוב ושוב כשאני מכלה עלייך את השדים שלי. הכובען המטורף צוחק לי על הכתף. צ'שייר ישאיל את הנשמות שלו. שישארו לך כמה אחריי. ורק אחרי שאגמור בתוכך הארנב הלבן יהיה זה שיהפוך אותך סוף סוף לילדה גדולה.
תזייני אותי כמו שאני כותב. עם אפס אחראיות למעשייך. תעמדי בפינה של הערת השוליים. הגניחות שלך נדות בין מלעיל ומלרע. את נאחזת במצעים כבבגד כפת. אני סוטר את השורש ממך. מצליף ממך את שם הפועל. ושכל הבניין יתמוטט. את אולי חושבת על גוף שלישי אבל אני מתמיד לזיין אותך בגוף ראשון.
תזייני אותי כמו שאני כותב. הסשן עלייך מכתיב לי את הסיפור. זה נכתב מעצמו את מבינה. אנחנו מתקרבים לסוף. היד רועדת כבר עם העט בידי אבל עמוק בתוכך. אני מתאפק עד לפאנצ'. משחיז חרוזים בתוכך. זה כמעט גמור. אני מתקרב לאמת. לאמת שלי ולשקר בתוכך.
אני גומר בתוכך כמו שאני מזיין. בקול תרועה ושאגה. אני נוטף אגלי הוד והדר לאור היצירה. מסתכל עלייך וסופר את הצלקות שהשארתי.מי רוצה למות ללא צלקות. הגוף שלך זה הדבר הכי יפה שכתבתי עליו. ועוד נשארו עלייך דפים רבים לכתוב. כמספר המדרגות לגיהנום. אני משפריץ כשרון לתוכך. חרכי הדם עלייך הן האותיות קידוש לבנה שלי. את מבינה? את גומרת איתי בחרדת קדושה. הזרע שלי בתוכך הוא החתימה שלי למטה בקצה. נשאר שם לרגע. מביט אלייך מתחתיי לפאר היצירה שלי. אני לע משנא דבר. השגיאות שלי הם הדבר הכי טוב שקרה לך. אני מתכופף וחותם את הדף בנשיקה אונסת. משאיר לי טעם של עוד. הופך אותך כהופך עמוד. התחת שלך הוא רק עוד דף ריק וחלק. ולבן. וממשיך לכתוב...
בהשראת פוסט ישן של מתוקף אישיותה
