צפו בקטע הזה לפני.
אתם לא יכולים פשוט להתעורר בשלהי ה30 או ה40 שלכם לצד האשה הואנילית היפיפיה שלכם ולהחליט שהנה. הפכתם לסאדיסטים. לבדסמים. לשולטים. אתם יכולים לעבוד על הנשלטת התורנית שלכם. אבל לא על עצמכם. כאילו זה חלק ממשבר גיל הארבעים. ננסה לגוון. לשחק. מהצד. עם אישור בלי אישור. לכל היותר זה הופך אתכם לקינקיים. סאדיסטיים אתם לא. ולא משנה איך אתם מחזיקים את השוט שלהם וכמה שדרגתם את היכולות. כל זב חוטם יכול להצליף בימינו. אני נישאתי למאזוכיסטית. זה מה שרציתי שיחכה לי במיטה. מאזוכיסטית. אם יש סיבה שאני אוהב להשתמש בעיקר בידיים האכזריות שלי היא היא הסיבה שאני סאדיסט. אני לא צריך עזרים כדי להכאיב. אני אוהב להכאיב לבד. מצידי להשאיר את התיק ברכב. אני אוהב להכאיב עד שזה כואב לי. לא ממרחק מטר או שניים. להיות צמוד צמוד. קרוב קרוב. להרגיש את הד החבטה על כף היד השוממת שלי. ההילה הזו שמתפשטת בגוף. זה כמו בסרט 'איש הנצח' שעל כל קורבן שנערף הראש, המנצח שואב קצת מכוחו כדי להמשיך הלאה. אני כנראה נולדתי סאדיסט. זה בטח גם קשור לזה שאני דור שני. אבל זה לפוסט אחר. אם אתם מתחזקים פרופיל בטינדר אתם לא באמת סאדיסטיים. אחת פנתה אלי להעניק לה כאב מדוד. שלא משאיר סימנים. כי יש לה שולט צעצוע וזה והוא לא יאהב סימנים של אחרים. סירבתי בנימוס. אני קבלן כאב. חלק מהסימן היכר שלי זה הסימנים שאני משאיר. אחת אחרת נשואה רצתה סשן ללא סימנים. לא מנת התה שלי. אני סאדיסט ואני בא כדי להשאיר את חותמי עלייך. אני לא צריך פעם בשבוע או פעם ב. אני אוהב להכאיב ואוהב להעניק כאב גם אם זה יהיה בכל יום בשבוע. לא נמאס לי מזה. לא משעמם לי מזה. זה אחד הדברים היחידים שיוצק תוכן משמעותי לחיים שלי. אני לא חפץ מלשבור אותך וללכת. אני רוצה להשתמש בך לאורך זמן. לקחת אותך לקצה. ומעבר. הרבה מעבר. במבט לאחור זה תמיד היה שם. סקס אלים. ברוטאלי. גם כשעוד לא ידעתי שיש לזה שמות וקהילה וקודים. אני נהנה מזה. להכאיב. לסטור. להפליק. אני לא מתחרט ולא אתחסד ולא אצטנע. אני לא יכול אחרת. זה תמיד היה שם. זה בוער. גם כשאני באספת הורים או סתם באירוע חברתי. אני לא נועץ באשה מבטים של מעניין יהיה לזיין אותה. אצלי זה מעניין יהיה להכאיב לה. לרמוס אותה. הכאב שלי נשלט.מדוד. מחושב. מבוקר. אני לא יוצא מכליי כדי להכאיב. זה לא ממקום אימפולסיבי. כל המסוכנים ועלובי הנפש פה שיוצאים בהצהרות של 'אני כל כך כועס שבא לי להכות מישהי'. GET THE FUCK OUT. אני נהנה להכאיב. זה מסב לי עונג. וההתמסרות שלה לענג אותי היא להתמכר לחוויה. ואז היא כבר שבויה בזה. אין דרך חזרה. זה רק אירוני שהיד המכאיבה שלי היא אותה היד שיודעת לרגש. להפעים. להצחיק לפרקים. ובעיקר להעביר מסר. ומידי פעם. להעניק כאב. ואני כותב בכתב יד. צפוף. קטן עם אותה עט עד כאבי המפרקים. עד הקליקים. וחוזר להכאיב חלילה. אני לא יכול אחרת. וזה לקח לי שנים להבין. זו לא התחפושת שלי. זו לא המסכה שלי. ומוטיב המסכה לא לחינם מככב זה 17 שנה בפרופיל פה. ובחלק ניכר מהטקסטים שלי. ללא פרופילים משניים או משולשים כמו כמה הזויים שיש פה. אותו הניק. אותו הפרופיל בשינויים מזערים עם השנים. אותה התמונה. אני החניבעל. אני הזאב. אני הסאדיסט.
