מתעורר רבע לארבע. מזל שאני לא אוהב לישון. אפילו שאני לא במיטבי לאחרונה.
זורק על עצמי משהו ותוך דקות כבר ברכב. לצעצוע שלי. לזונה שלי. תשאירי את הדלת פתוחה לפני שאת הולכת לישון.
חצי שעה נסיעה.
היא די בטוחה שלא אבוא. אין סיכוי. הוא לא מרגיש טוב. וככה לקום באמצע הלילה בשביל זה. ועוד חצי שעה נסיעה. היא לא יודעת ששינה לא רלווטנית עבורי ושעות לא קונבנציואליות גם לא רלוונטיות עבורי.
שכונה שקטה. בקושי השאירו חניה בחוץ. חארות. אם ניידת משטרה היתה עוברת בטח היתה תמהה לגבי גבר בגילאי ה40 שהולך עם תיק ומחפש כתובת מסוימת בארבע וחצי בבוקר.
עולה אליה למעלה. לחיצה עדינה על הידית. נכנס חרישית לדירה. היא נרדמה על הצד על הספה. חמודה. מתקרב בשקט. שוב פעם נרדמה מול הנינג'ה. מה יש לאנשים לראות את זה אני לא מבין.
כמה רגעים של שקט. לפני שמתחיל. מסתכל עליה. מניח את התיק בזהירות. הפעם היד שלי בלבד לא תספיק. מוציא גם את החבלים. הזונה הזו זזה כל הזמן שזה מעצבן. מאלתר בסלון שלה לאן לרתק אותה כי לספה אני לא יכול. יש שידה כבדה על רגליים מטר מהספה. מצוין. זה יספיק.
היא לובשת טרנינג גדול במידה ללא תחתונים וסריג תואם. מוריד את הג'ינס. את הסווצ'ר. ומרים חיוך זחוח. שקט מסביב. הבה נתחיל.
