אני אוהב את זה שאין לנו את השלוש ארבע ו... הטקסיות הבנאלית של הסשן. לתאם סשן. כמו לקבוע פגישה. משהו לרשום בגוגל קלנדר. אני אוהב שמה שיש ביננו זה חייתי. הניצוץ הזה. הסוויצ' הזה שנדלק. אנחנו לא צריכים לתאם ביננו כלום. זה מן צורך קיומי של שנינו. המפלצת כבר לא מתחת למיטה. וכבר לא בארון. אני לא צריך את האישרור בעיניים שלך כשאני רוצה. וגם את לא. עושה רושם שאנחנו לא יכולים אחרת. אני אוהב שאת נלחמת בי. מוכיחה אותי כמה אני חזק. ואת עצמך כמה את למרות מה שאת אומרת על עצמך חלשה. איתי. רק איתי. הניצוץ הזה.החייתיות הזאת. הבהמתיות הזאת. וזה רק מתעצם מפעם לפעם. ויתדרדר מפעם לפעם. אני לא מתעייף מזה. אני לא צריך לנוח. עושה רושם שגם את לא. אני לפעמים חושב כמה התיאום החייתי הזה מושלם. מזין את עצמו. מטעין את עצמו. כמו סוללה שאינה נגמרת. וכמו הקלישאה ההיא אנחנו מתחילים בשיא הכח ואז מגבירים תאוצה. עד שאת מבינה שאת מותשת. מובסת. חלשה מולי. עלה נידף. כמו חיית טרף שאינה משחררת את לסתותיה מהקורבן. עד שהיא מכלה את כוחותיה. ורק אז אני מתחיל לאכול. לטרוף. אני אוהב את זה שאת לא כנועה מטבעך. מתמסרת רק מתוקף 'תפקידנו' בסוואנה הזו. שאת מתמידה לנסות עדיין כל הזמן להשתחרר מלסתותיי. ומפעילה כח. ונלחמת. ומנסה להשתחרר. וללטף שוב ושוב את העור הכואב שלך. ולהיחלץ. כמו שאת יודעת שאני לא אפסיק. כמו שאני יודע שאת לא תפסיקי. והתאבון שלי אלייך רק גדל. והעיניים שלי רק גדולות יותר. והאוזניים שלי רק גדולות יותר. והפה שלי גדול יותר.
והשיניים גדולות יותר.
