הדבר הכי קשה היה לראות אותו מונשם ומורדם. האיש החזק הזה שלימד אותי בחסרונותיו כבמעלותיו כל מה שאני יודע. עמוד האש הזה של החיים שלי. דמות ה'גבר גבר' שעליו ביססתי את מי שאני היום. בעל עיני הקלינט איסטווד והמבט האבהי הזה. העשוי ללא חת. אבא באמת לא פחד משום דבר. אבל באמת באמת. ועכשיו. מורדם ומונשם. נזקק. וזה יותר מכל דבר אחר שבר אותי.
כבר לפני כמה שנים ידעתי שמשהו שם מתחיל לדעוך. התחלתי לנצח אותו בשחמט. וזה לא משהו שקרה. בחיים. הוא נהיה פחות חד מבעבר. אחרי כל ניצחון כזה התהפכו היוצרות. ולו כדי לשמור על כבודו שחקתי חד פחות כדי לתת לו לנצח. לא בהגזמה. במינוריות. בקטנה. עד כדי חוסר הרגש.
צובט את עצמי כדי לא לדמוע. זה לא יקרה. כמעט סוטר לעצמי. לא אתה לא נותן לזה לקרות. חשבתי לקרוא לפוסט הזה stronger. ואולי אני רק רחוק משם. אבן או לא אבן. אחיזת עיניים. התפוח הקרוב של עמוד האש.
ולא. מסמס לכל מי שאני מעדכן. אני לא צריך משהו. לא חיבוק ולא חיזוק ולא אוכל. אצל רוסים אוכל זה אהבה. גם אצל אחרים האמת. אני מסתדר. הגרושה והנוכחית כעמודי תווך לצידי. עמודי תמיכה. עמוד האש הזה לא יפול. אבל טוב שיש תמיכה. ותודה לכל אחת מהן בנפרד. מעבר למה שמילים בפוסט של לפנות בוקר יוכלו להעיד.
רמזו לי בעדינות במחלקת טיפול נמרץ שלמחלקה הזו יש שעות ביקור ספציפיות. גם לי. שבדרך כלל שעות ביקור אינן חלות עלי. התקרבתי אליו. מקמץ אגרוף ביד לכדי כאב. אתה לא מתחיל עכשיו עם זה. ואני מנסה ונכנע לשליטה עליהן. מטנפות את דש העיניים. מכווץ שרירים ומתמתח. מרים ראש. לא אתה לא. אבא. זה משהו שאתה אומר לי שנים והפעם זה אני שאומר לך. אנחנו אבן. ואנחנו מחזיקים מעמד. ואנחנו עוד נחזור לשחק שחמט. יד על השכם מהגרושה. והזונות הקטנות בוגדות בהסכם הלא כתוב שיש לי עימן שנים. מאחורי חומות על חומות. מי הרשה לכן לצאת? אחת קוראת לחברתה. מכווץ ומהדק ומקמץ. אנחנו עוד נחזור לשחק שחמט. אתה תראה. עם הבולגרית החמוצה הזו שאני תמיד חושש שפג תוקפה. עם האבטיח הזה שאתה תמיד מחמיץ אם נשאר ממנו. עם שני בירות מעוד מותג שטרם הכרתי. ועם פיסת הים הקבועה שלנו. אתה תראה.
