כשהיא ישנה היא מדברת איתי בשפת האמממ.
אני לוחש לה דברים והיא מגיבה לי באמממ
אמממ חלש. עדין. בקושי נשמע. קבורה בכרית.
המחשבות בעולם אחר. ושקט מסביב.
אני שולח יד ומלטף ושומע את האממ. כמו סוג של אישור. מכניס יד ולש את השדיים המושלמים שלה. מלטף את הגב המלכותי מתחת לבגדים. והאמממ מלווה אותי. כמו סוג של חם קר.
או שאני פולש עם היד כשיש לה מחזור אני מקבל פעמיים אמממ. כסוג של שלילה. וזה עדיין לא מונע ממני מלהמשיך. היא כבר יודעת שאין לי עכבות. מחזור או לא.
ואז אני מפשיט אותה לאט לאט והאמממ מתארך. מתארך בעוד שנייה או שתיים. האם היא באמת ערה או לא.
היא מזיזה את האגן והאמממ מלווה את שנינו. כעוזרת לי להוריד את מחלצותיה.
ואז אני שוב חודר בבת אחת. פנימה. ועמוק
ללא שום התרעה או אזהרה. כמה את באמת ישנה שם
כמה את באמת ערה.
והאממ כבר לא נשמע. וגניחה מופתעת מחליפה אותו. אבל הגניחות שלה זו שפה בפני עצמה. ולפעמים קללה מסתננת באמצע. 'פאק' אחד ענוג ששם את הכל על השולחן. או על המיטה.
ולפעמים אני מזיין לאט בכוונה. ואומר לה כמה היא ילדה טובה. ואז לפעמים האממ קופץ לביקור. או מגביר את הקצב ולש ונושך את הבשר שלה. והפאקק משתלט. ועימו גם גניחות אחרות. והפאקק כמו נח והתיבה. אחריו נכנסות כל סוגי הגניחות היללות הנהמות והנאקות. זוגות זוגות. עד הארץ תשקוט. עד שהאממ חוזר לאוזניי. וזה סימן.
לפעמים זה האממ המיוחד שאני מחכה לו. בוא ותחבק אותי. וכשאני מחבק האמממ ארוך ארוך. ואני מת על זה. יודעת מה. דברי איתי בשפת האממ. זו שפה שאני כן יכול להבין. ניאנדטרלי שכמוני. עד המבול הבא.
עד המבול הבא.
