סרטן הגדי

וברגע הזה את לא יודעת ילדה.

מה דאדי לקח ממך ומה נתן.

הפחד הוא כלי. 

את אולי חוששת להביט בעיניים האלה.

האם זה הזמן להשתמש במילה?

האם הוא איבד את זה?

איבד שליטה? על עצמו? עליי? על הסיטואציה?

האישונים מתרחבים. אפילו הנחיריים. 

זה הזמן להעמיס על החושים.

צחוק מרושע כנה ועמוק מהבטן משוחרר לאוויר.

רק מי שבאמת נהנה מזה יכול לצחוק ככה.

ואז הפחד מגיע. 

תפסיק בבקשה תפסיק. 

וזה רק מדרבן אותו להיות ברוטאלי יותר.

כמו הסרטן שהוא .

שברגע שמנסים לשחרר אחיזה הוא רק צובט יותר. מרושע יותר.

ואז גם הבכי מגיע.

פחד אמיתי. בוטה. כזה שבועט מבפנים החוצה. כמו עובר.

וגם זה מחרמן אותו יותר. מלהיב אותו יותר. 

תפסיק בבקשההההה תפסיקקקק

והדמעות כבר עוברות לחלקת המצעים.

וזו לא רק היראה. זה הפחד. ממה שיקרה. ממה שעלול לקרות.

ממה שרק הוא עלול לעשות. לעולל. 

להרגיש כלי בכל רמח אברייך. 

ולא לדעת מה יקרה ברגע אחרי. 

ככה זה כשאין ממש גבולות. אין קווים אדומים.

האם יש באמת מילת בטחון?

איך מישהו יכול באמת לאהוב את זה . היא שואלת אותו ביום אחר. 

מהמרחק הבטוח של ההודעות הכתובות.

משהו בו הרג את הילדה שבה. 

ובו בזמן הקים אותה לתחייה. הוציא אותה מהבועה שלה.

השימוש הברוטאלי בגוף שלה הוא זה שממכר ומבעית באותה נשימה.

ובכלל נשימה זה overrated.

וכשהוא נכנס לזה זה תמיד בקמ"ש מעבר למה שמותר. 

לפעמים מעבר למה שאפשרי בחוגה.

ללא אזהרה. ללא כל כללי הטקס. ללא שלוש ארבע ו..

ללא פגישה מתואמת ביומן. מפגש סשן כמו שקובעים לרופא שיניים.

זה לא רק שיש לו את המפתח לדירה. 

יש לו בעצם את המפתח לדירה. 

ולגוף שלך . ולא תמיד בזמן שקבעת איתו מראש. 

גם לא לפי הירח המלא. כל יום הוא ירח מלא. 

ואת הרי יודעת שזמני מחזור לא רלוונטים עבורו.

לא יום ראשון ולא הרגע הגיע. 

ואם כבר נהפוך הוא. זה fresh blood  עבורו.

תפסיק בבקשה תפסיק. ואז פאףף. זה נעלם. 

מוטלת ונחדרת ללא זיז. ללא ניע. ללא כח הכי קטן להתנגד.

השמדה מוחלטת. 

וידיים מחבקות. ושפתיים מנשקות. ומבט עיניים מלטף.

אותם ידיים ושפתיים ועיניים שרטשו ורמסו ואנסו והשמידו.

איך אותו אדם יכול להתהפך ככה. 

אין אפילו כח לצאת לעשן במרפסת מול הים. 

עד הירח הבא. עד הרעב הבא. עד הפחד הבא.