אני לומד לאהוב אותך מרחוק
זה מסובך לך להרגיש את זה קרוב
וככל שאני רע יותר
כך השדים בראש שלך מוסטים יותר
בכוך פינתי במסדרון שומם
למטה הם רוקדים בטוח
ולא שומעים את המחול הזה ביננו
את הנהמה שלי שמאפילה על הגניחות שלך
התאבון שלי כנגד הרעב שלך
אנחנו מזמנים לאלינו את הירח המלא
ומדברים בהנפות ידיים. הן המכות והן המתגוננות.
בנשיכת השפה.
בלחישת הקללה.
והברק הזה שעובר בין מבטי העיניים.
את השקט הזה הסכין לא יחתוך.
אני הזאב העירום , ילדה.
המילים שלי ,כמו המעשים הסתתרו תמיד בין האצבעות.
האמת שלי נמצאת אי שם בהנפה ובהנחתה.
בין אם בכוך הזה שלמעלה או בבמה הזו שלמטה.
אני אאכיל אותך בשדים האלה.
בצורך הקיומי הזה. להשחית.
וזה רעב שרק גדל עם הזמן.
ועוד לא מצאנו שם לגולם הזה.
אבל אנחנו חפים מהגדרות זונה.
והחיוך הזה שם.
החולמני.
הספק מסופק.
הלא שבע.
הדורשני.
ובחושך הזה .
שם בכוך למעלה.
או למטה.
או גם בכל פינה בדירה שלך.
רק בחושך הזה אנחנו רואים אותנו מחייכים.
והבנה בלתי משתמעת.
שזו רק ההתחלה.
עד שקיעתה הבאה של הלבנה.
