סרטן הגדי

שלושה ימים. שלושה ימים מאז הפעם האחרונה שנגעתי בך. נישקתי. חבקתי. לטפתי. עטפתי. זיינתי. חנקתי. הכאבתי.  אילוצי החיים האחרים שלנו. כאילו עבר יותר זמן מאז. וזה לא מובן שאלה רק שלושה ימים. זה אינטנסיבי ברמות שלא הכרתי. והפכתי למכור. אליך. להבנה שאני לא יכול להסיר את ידיי ממך. בין אם מעונג או כאב. וזה הזמן שמתעתע. בוגדני. כצבוע רעב. הוא אמור לעצור מלכת אך רק נמשך ונמשך. בין משמרות צרות מלהסתיים ושגרה שוחקת זה הזמן שטס לנו קדימה. והנה אנחנו כבר. המילים כבר אינן מוכרות לי. ורק הלב הוא זה שמדבר. ואומר את המילה. שלושה ימים. רק מחר אחרי העבודה נוכל שוב להפגש. בצוהר שבין לבין. אנחנו מזדיינים ומסתשנים בשעות שבהם גם למשטרה כבר לא קוראים וישנים במעברי השורות. בזמן שכולם משתגרים כשאנחנו לא. שלושה ימים. זה הרעב שדופק בדפנות. כמו הצמח ההוא מחנות קטנה ומטריפה. feed me seymour. נפגשים שוב ושוב כמו פגועי זכרון לטווח קצר. הלהבה והבערה כאילו עמדו על  pouse. מתחילים מהתחלה. אלה הסימנים על הטוסיק שלך שדוהים. גלעד לפיגוע שעברו העכוזים רק כמה ימים לפני. שלושה ימים. הדחף שבין לאנוס לך את השפתיים ואת הלשון הנבוכה או שפתיים אחרות וענבל חצוף ודורשני. לבין לחבק עד אחרון הקנאקים לבין להשפיט אותך על בירכייך. שלא תשכחי לרגע. גם כשהשדים מתחפשים למחשבות. ולא מאלה הנודדות כמו החולות אלא דווקא המחשבות שנחות כמו הסלע. שאני אוהב אותך צעצוע שלי. ואת שאר הניקים אשאיר לכוכים אחרים. שלושה ימים. וזה נגמר מחר. ויתחיל שוב. שהלהבה לא תדעך לך כשאת לבד שם עם כל מה שהוא לא אני. שקמצוץ זעיר של בדל מחשבה לא יתגנב לנפשך ויתיל ספק בהתמכרותי. אלייך ולגוף שלך. נרקוד ונשכח. נרקוד ונשכח. מטוס הקרב מחכה להמריא. שלושה ימים. עד העילפון. עד שכרון הברושים. עד התהום. ומתחת לו.