סרטן הגדי

סלח לי אבי כי חטאתי. לאחרונה אני ממעט להגיע אליך. בחמישה חודשים הראשונים הגעתי כמעט מידי שישי. מעט לפני כניסת השבת. ומתפרק כאילו זה היה אתמול. 

משהו מאז נכבה ונדלק. מן אור ראשון שהעלים את הצל. הערפל שהתפזר. האבן שנגולה. שמיים מעוננים. 

בהתחלה עוד היו לי למחשבות לעבור לדירה שלך. לרשום אותה עלי. וחברה טובה אמרה לי לשחרר. להניח לזה.  להמשיך הלאה. לשחרר. להרפות. לאהוב זה לשחרר 

ולא היית רק אבא אלא חבר טוב. שומר הסוד. אולי לא כל הסודות אבל כאלה שיכולת להכיל. הכעס נעלם ונכחד כלא היה. מלבד הכעס עלי. שלא טפלתי בך טוב יותר. שלא הייתי ער לאזהרות. שום דבר לא חשוב יותר. הכל מתגמד .הפסקתי לחלום. ולקוות. 

הבורשט של שבת בבוקר. גם ביום הכי חם בשנה. משחקי השחמט שלאחרונה זה אני זה שניצחתי ונתתי לך פור. התיקונים הקטנים שהיית עוד עושה. בערוב ימיך. ארוחת בוקר ישראלית על צלחות ממאה אחרת . אחחחח הבירה הקרה על חוף הים.

ומאז זה משתחרר יותר. נבנה לפרקים. זמנים של גאות ושפל. הגאות היא החיצונית. בפנים זה תמיד היה השפל. כעוף החול אני מכור לתחיות. לקום שוב מהעפר שגדלתי עליו. הכל פתאום מסתדר. מתיישב. מתחדד. דווקא בלכתך. נבנה מחדש . פיסה אחר פיסה.

סימנים של גאות ושפל. עכשיו זה השפל החיצוני . המכתב ההוא בתיבת דואר קטנה שהשמיטה לי את הרגליים מהרצפה. צומת דרכים סואנת וסימן שאלה אחד גדול. אבל למה. ולמה עכשיו . וזו הגאות הפנימית. תעצומות הנפש. אנחנו לא אנשים שנשברים. מקועקע בdna. זה מה יש .ועדיין ללא הכעס . לאהוב זה לשחרר .

שישי בכניסת שבת ואני מבקר את אבא. מזמור שבת מהכריזה  של בית העלמין. רעש טרקטורונים בשדות מסביב. ושכן לקבר אחר שמשאיל לי מצית.  סלח לי אבי כי חטאתי. זה חודש מאז ביקורי האחרון. שפל וגאות. שפל של דמעות. גאות של . של... שוטף את המצבה כאילו זה משנה באמת משהו. מחליף נר. נשען עם שתי ידיים. לא מבקש עזרה. לא מדבר לאוויר יותר. לאהוב זה לשחרר. מביט אל האבן הסמלית. המשמעותית. מקשיח את הגב. מביט בעיני טורקיז. ולוחש. תודה.