סרטן הגדי

מה שמעת עלי?

משהו על האדם החדש.לא יודעת.

אני עדיין משפילה את מבטי.הוא שוקע לתוך עיניי. חודר לנשמה האפלה שלי.ממשיך להישיר מבט לתוך עיני. אני לא חושבת שהוא אפילו מצמץ.

האדם החדש זה שטויות.אין לנו די כוח כדי לשנות תפיסות עולם אבולוציוניות.אבל אנחנו יכולים לנסות.

אני מהנהנת.

תגידי להתראות לחיים הקודמים שלך.

הוא מחכה שאכנס כדי שיהיה האחרון שיסגור את הדלת.אני עוצמת את עיניי, נושמת עמוק ונכנסת פנימה.



טרקלין שני (האדם החדש-חלק שני)

מיכל נכנסת אט אט לדירת הכוך של הספרן.ערומה כביום היוולדה.ללא תכשיטים, עגילים.ללא סימני זיהוי. היא מרגישה נח בעירום שלה. העירום שלה לא מרגיש בנח בכוך הפחד הזה שאליו נכנסה.רק קעקוע קטן של בתולה עטורת נחש על הגב התחתון לוחש לה 'אנחנו לא ערומים לגמרי'.מאחד החדרים המרוחקים היא שומעת את SARABANDEשל HNDEL. מן מוזיקה קלאסית בעלת גוון גותי שנשמעת לה משום מה מאד מוכרת.אבל מאיפה.
היא צועדת בזהירות כאילו עומדת על גג זכוכית שברקים קטנים של שברים מציצים ממנו.מולה טרקלין בגוון שני נטול רהיטים, לא כאלה רגילים ולא כאלה בדסמים.

שבי

הוא לוחש לה מאחורי גבה. היא מסתובבת נבוכה ומשפילה מבט מולו. לא מעיזה להישיר אליו עיניים. מה אני עושה פה לכל הרוחות?לרגע היא חיפשה כסא אך האסימון נפל שנייה לפני שהספרן הגיב. היא התיישבה על בירכיה כשאחוריה פונות לאח גדול וכבוי.מרגישה עירומה יותר מתמיד.היא מתאפקת שלא להציץ לרגע לאחוריה. לא כדי לראות שם מלכודת או אדם זר נוסף. אלא רק כדי להציץ אם הקמין באמת כבוי או לא. הקמין בהחלט כבוי. הכוס שלה מתחיל להתחמם.היא מוצאת את עצמה מופתעת מעצם העובדה שהיא עדיין מצליחה לנשום בכוחות עצמה. עוצמת ההתרגשות שעברה עליה וטרם עזבה.היא מרימה את אישוניה רק כדי להציץ בחזות פניו של הספרן. הספרן, בעלת חזות אירופאית נראה כמו הסולן של להקת אהה. לסת מודגשת ומגולחת. לא קיצונית כמו זו של ג'יי לנו אלא בדיוק כמו זו של סולן להקת אהה.את המשקפיים הספרן מחביא בידי הפסנתרן שלו.ידיים גדולות ואצבעות ארוכות ארוכות.
הספרן התמיר מתיישב מולה על כורסא שנראית מוזנחת ואולי רק קטנה במעט ממידותיו. הוא צלף בהססנות שעטפה אותה.לא אדם של מילים הוא.הוא משלב רגל על רגל. את רגל ימין משאיר על הקרקע.מניח זרועות שריריות ושזופות על מסעדי הכורסא ועט לתוך עיניה הסקרניות.

את בוחנת אותי או את הכורסא?

הוא לא זוכה לתשובה. הוא לא ציפה לקבל.הוא חוזר לשאול אותה שאלה רטורית אחרת.

האם הכורסא עושה אותי פחות מלך?

בגדי המלך החדשים היא חשבה לעצמה.האישה הבטוחה והאמיצה שלפניו משפילה מבט.הוא שותק. היא חושבת שהוא מנסה להריח אותה.

מה את עושה כאן שפחה? בטוחה שהגעת למקום הנכון?

היא ממשיכה לשתוק. מנסה לקיים הבטחה בדרכה לכאן לומר את הכל. לשפוך, להאיר, לבכות, אפילו לצרוח אם צריך.לשאול , לשאול ולשאול אך הלם שיתוק אחז בה.

יש לך אפשרות ללכת מפה עכשיו. לחזור הביתה.הכסף שלך ממתין על המדף הגבוה בכניסה לבית. כולו.הבגדים במקום שבו זרקת אותם.אני נותן לך 5 דקות.

הוא קם מהכורסא המוזנחת ונעלם באחד החדרים.HNDEL כבר הפסיק להתנגן.היא נשארה לבד עם השקט והמחשבות שלה. הפחד התחלף בהתרגשות. ההתרגשות התחלפה בסקרנות.הסקרנות התחלפה עם הרטיבות שבין רגליה שמחפשת תשובה.למרות שהיא לא קבלה איסור מפורש או הוראה כזו או אחרת היא מיענה לזוז. כאילו כבר קבלה על עצמה את התשובה ואת המרות. החליטה מלמטה.קבלה אחראיות על יצריה.היא הצליחה להסדיר נשימות וקיוותה שהעניין חמק מעיניו הבוחנות של הספרן. היא לוטשת מבט בטפטים שעוטפים את קירות הטרקלין.מנסה להסניף את ניחוח האורגזמות של קודמותיה.מנסה למצוא היגיון בכל מעשיה בחצי היממה האחרונה.זה לא אחראי בעליל.היא יודעת.אני כבר פה.היא חשבה שתשמע פה לפחות עוד כמה שפחות כמוה אך התאכזבה לגלות שהיא היחידה שבזמן נתון זה נמצאת שם.עכשיו היא כבר הייתה תשושה. המסע הארוך עד לפה התחיל לתת אותותיו.הפחד, היראה, הסקרנות וההתרגשות הכבידו עליה ועייפו אותה.היא חייכה לעצמה כשהגיעה למסקנה קטנה. היא סישנה את עצמה מנטאלית לאורך כל הדרך.

ואז הוא חזר לטרקלין.נינוח ושליו.התיישב חזרה בכורסתו הכתמתמה שהשתלבה יפה עם גוון השני של חדר הטרקלין. היא המשיכה להשפיל מבט וחשבה שפספסה את ההזדמנות שהייתה לה לברוח כל עוד נפשה בה. הוא בחן אותה רגעים מספר. בוחן אך לא מצפה למוצא פיה. הוא קם. ניגש לשידה גבוהה בפינת החדר והוציא מספר אביזרים מרשרשים שהרטיבו אותה אף יותר. זאת מבלי לדעת מה הם. הוא הקיף אותה מימין ונעמד מאחוריה.

אין פה מילת בטחון. אני הביטחון שלך. אני אחליט כשמסוכן לך מידי. אני אנווט כשעמוס לך מידי.אני אושיע כשארגיש שאת בסכנה. אני אלקק את פצעייך ואמחה דמעותייך. אני אתפור את צלקותייך. אני.

הוא קשר את עיניה בצעיף כותנה רכה. הידק היטב לראשה.היא הייתה רוצה לחכך את שתי רגליה כדי להרגיש את החמימות שעטפה אותה מבפנים. להחמיא לרטיבות שחלחלה בה.לא להבין אם היא מתביישת בזה או גאה בזה. עכשיו היא גם אינה רואה כלום. הרגע הוא נטל ממנה את חוש הראייה.הוא רתם לראשה גאג קלאסי ושוב הידק לראשה. שלל ממנה את חוש הדיבור היא פלטה גניחה קטנה שרמזה על אישור גורף.. השתתפות עצמית במה שנעשה עליה. כאקט אחרון לפני ששוב עזב את נפשה לבדה, הוא קשר את שתי ידיה לאחורי גבה. כלא את חוש המישוש. עכשיו היא כולה רק כלי.כך גם היא הרגישה. כך גם הכוס המטפטף שלה הרגיש. היא בערה והטמינה מבושה את סערה בה.לא רצתה לתת יד לדבר. שנכנעה ללא מאבק.כמה שניות עברו. שתי דלתות נטרקו והקפיצו אותה ממקומה. היא התחילה לנוע במקומה באי שקט. היא חשה שהפחד חזר ומציץ מבין שתי שדיה, חושף טפח מבין שתי רגליה. היא הרגישה שמישהו עומד קרוב. אי לא ידעה אם זה הספרן או מישהו אחר.
אותו המישהו הזה ניצב מולה. מכופף בירכיו אליה. מרחק סטירה. מרחק יריקה. מרחק ליטוף.לא מרחק נשיקה. משהו נמרח לה מתחת לחוטמה. אותו מישהו הזה טשטש את חוש הריח שלה.מרח עליה סוג של שמן סיני צורב וחריף. הותיר אותה עם חוש השמיעה בלבד.הפחד התחיל לשתק אותה. משהו אמר לה בתוכה שהיא כבר לא לבדה עם הספרן. שאליו הצטרפו עוד מספר דמויות. היא שמעה לחשים אך חוסר אונה טשטש את יכולתה לספור אותם. לפי שמיעה בלבד.השמן הסיני צרב את חוש הריח שלה.

הותירו אותה שוב למספר רגעים. לבד. לבד עם עצמה ועם פחדיה. משום מה בתוך הסחרור הזה היא חשבה שתאבד מרטיבותה. היא טעתה. רטיבותה רק התעצמה. זה הכעיס אותה כמעה. אבל רק לרגע.

היא הוקמה ברגישות ובנחישות.הובלה בצווארה אל תוככי הבית.מתוודעת אליו בחוש השמיעה. אך חוץ מצעדים של אדם אחד שדוחף אותה מאחוריה בצווארה היא אינה שומעת דבר.ראשה מפזם את אותה נעימה ששמעה מקודם. זו של HNDEL. היא הוכנסה לחדר גדול. עמוס רהיטי בדסמ אך היא אינה יודעת את זה. עשרה גברים כמניין, טעונים ,עומדים במרחק סביר ממנה. היא אינה מרגישה אותם.