אני יוצא לסלון והנה היא שם במטבח מכינה לנו את הסטייקים הקבועים של הצהריים. עם סלט חסה ליד, עגבניות שרי . עם כוס יין בשבילי ו-וודקה חמוציות בשבילה. על המסך הענק מרצדת מוזיקה עכשווית . כזו שאני לא שומע ביום יום אבל לא מפריע לי ממש כשהיא פה .
אני נאלם דום. כאחוז שיתוק ומסתכל עליה. עומדת לה שם עירומה כביום היוולדה. מטגנת אנטריקוטים . היא מסתכלת עלי .. 'מה אבוש'? הטוסיק הקטן התפוחים שלה. הפטמות הורדרדות. השיער הזה שלה שטומן סודות.
בוהה בה כמו על התגלות אלוהית. אם זה לא הסנה הבוער אז אני כבר לא מבין כלום. נוצר את הרגע. אימג' שייחרט לי בראש.
ואני לא זוכר מה עניתי לה אבל בטח משהו טפשי. אני לא חזק במשפטים שנונים. אבל הרגע הזה . שהסתכלנו אחד על השניה שם. אני לבוש בטח עסוק במטלת בית משנית כזו או אחרת. והיא קטנטונת שמכינה לנו צהריים בשבת. הרגע הזה ייחרט לנצח.
וזה עשה לי קצת עצוב. מה עניתי לה שם. אני לא זוכר. כי מתי שהוא זה ייגמר. כל זה מתישהוא ייגמר. כי זו הדרך. וידענו את זה מראש. וזה בסדר . והוא שואלת אותי משהו על הבשר. ואני לא שומע. אני תקוע שם עדיין ברגע הזה. להסתכל עליה ככה. במטבח הקטן שלי. בעיר הנידחת הארורה שלי.
והרגע הזה כנראה נמשך רגע אחד יותר מידי.
'מה קרה אבוש'?
'אמממ...שכחתי שוב פעם לקנות נענע'.
