סרטן הגדי

לנשום, לנשום... דרך האף, דרך האף... עוד מעט הוא יבוא. הוא לא שכח אותי. לא יתכן שהוא שכח אותי. זה בלתי אפשרי. "יותר מדי אהבה גם תהרוג אותך", הוא פעם אמר לי ואז הוסיף: "זה תקף גם לגבי עונג". רק שהפעם זה באמת נכון. לנשום... זה מחלחל כך שאני כבר לא מרגישה את זה.

כששיחקנו את המשחקים של חניבעל, אי היה אפשר לדעת.

"אני חוזר עוד כמה דקות", אמר לפני שהשאיר אותי קשורה על צלב כבד שהניח על הרצפה. צעיף לבן מעטר את ראשי ומכסה את עיניי. ויברטור תקוע בכוס עם רתמה שמבטיחה שהוא לא ייצא ללא רשות. שני אטבי כביסה פשוטים הדוקים לפטמות. בפה הוא הכריח אותי להחזיק נר שבת ארוך דולק שמטפטף לי על החזה. "הדבר היחיד שנותר לך לעשות זה לנשום... דרך האף".

אני מנענעת את ירכיי, את האגן, ובעצם כל חלק בפלג הגוף התחתון וממשיכה לרקוד לצליליו של ג'וני המרקד והמרטט בתוכי. גונחת ונאנחת דרך נר שבת. באחת הגמירות כבר לא יכולתי יותר והרמתי את ראשי למעלה. שלולית קטנה של שעווה שהצטברה על הנר נפלה הישר על המצח ומשם, מתחת לצעיף, אל בין שתי עיניי.

לנשום... כבר לא מרגישה את הכאב, את השעווה שנוחתת על החזה.כבר הפסקתי לספור את הגמירות בגלל אותו ג'וני (שנקרא על שמו של פטריק סוויזי ב-"ריקוד מושחת") שממשיך וממשיך ועד שלא ימשו אותו ימשיך עד שהבטריות יתכלו.

לאן הוא הלך לכל כך הרבה זמן. זה בלתי אפשרי להמשיך. להפיל את הנר או לא להפיל? ומה לגבי ג'וני? אני בכלל לא יכולה להוציא אותו גם אם רציתי. ומי היה שומע את מילת הביטחון שלא השתמשתי בה מעולם.

כששיחקנו את המשחקים של חניבעל, אי היה אפשר לדעת.

מתחת לישבן הרוטט, על הרצפה הקרה, שלולית קטנה וריחנית. אני מרימה את ראשי ומנסה להזיז כדי לשלוט על טיפות השעווה. בית החזה העליון כבר נכווה. הוא בטח אדום לגמרי אם לא סגלגל. טיפת שעווה קטנה זוחלת לאיטה על הנר במדרון לכיוון הפה הפעור. בגמירות הראשונות נאלצתי לנשוך את הנר כדי לא לצעוק ולהפילו. האדון בהחלט לא היה אוהב זאת. טיפת השעווה הקטנה, כמו בסיפור ילדים, ממשיכה במורד הנר לכיוון השפתיים. טיפות השעווה על בית החזה מגיעות לצוואר, דמעות מתחילות להטביע את עיניי, ובדיוק אז, טיפת השעווה הקטנה מסיפור הילדים מגיעה לשפה העליונה וצורבת אותה. אני מתאפקת שלא להפיל את הנר ופולטת צווחה קטנה. מותר לי. לא קבלתי איסור.

לנשום, לנשום... דרך האף, דרך האף...
כמה דקות כבר היו מזמן והלכו. איפה הוא?! ננסה להתמקד בחושים האחרים שנשארו לי. על חוש הראייה וחוש המישוש אין בכלל על מה לדבר. חוש הטעם קיבל את המכה כשטיפת השעווה הקטנה נכנסה בדלת, ובגלל כל הגמירות שלי, לחוש הריח גם השתבש המכ"ם. נשארו רק אני וחוש השמיעה שלי. רעש רחוק. אולי מכיוון הסלון. כאילו מישהו מתעסק עם כפפות ניילון. ואולי זו לא הדירה שלנו. מדי פעם דלת נטרקת. כנראה השאירו חלון פתוח.

כששיחקנו את המשחקים של חניבעל, אי היה אפשר לדעת.

הנר הארור רק במחציתו. עוד כמה הרבה דקות כאלו עד שייגמר, ואז אני רק צריכה לתת לפתיל הבוער ליפול לי על העור החשוף ו... ואז מה? לנשוף ולנשוף כמו הזאב הרע? אני מהדקת את אחיזתי בנר. כשנגיע לגשר...

ממשיכה לנשום... לנשום דרך האף... מישהו בבית. עכשיו אני בטוחה בזה. אני מנסה לנהום. המם, המם... כמו חיה פצועה. הושיעני נא. האדון אוהב אורחים. הרגשתי את זה קודם דרך עיניי הקשורות והצעיף הכרוך כשחשבתי שמישהו כיבה את האור. אבל זה לא היה זה. מישהו רק הסתיר את האור ממני. כמו ליקוי חמה. המם... המם... המם... שיני נעוצות חזק בנר השבת הנמוג לאיטו. דרך האף... דרך האף... איפה אתה? אני לא יכולה יותר. אני מפחדת שלא אוכל לגמור אחר כך לעולם מרוב הגמירות שלי כאן בכמה דקות שהאדון טען שזה ייקח לו.

כששיחקנו את המשחקים של חניבעל, אי היה אפשר לדעת.

אני מריחה בושם, ולא את הבושם של האדון. יש עוד מישהו איתי בחדר. אני רוקדת ומענטזת כמו אחת שמקלידה S.O.S במורס. תוציאו את הדבר הזה ממני. הג'וני הזה הפך לאויב שלי. אני מפחדת שלא אוכל לגמור מזין שתקוע בי, שכדי לגמור אצטרך משהו הרבה יותר גרוע. כמו שסף הכאב תמיד עולה. כמו שהפנטזיות, ככל שיותר מהן מתגשמות, קיצוניות מהן נבראות. אני יכולה להישבע שחור גדול רובץ לו על בית החזה העליון מכל טיפות השעווה שזלגו על אותה נקודה כל אותו הזמן. אותה נקודה.

לנשום. דרך האף... זה כבר לא משנה. למה אתם סתם עומדים שם?! לא אכפת לי. תשאירו אותי עם הנר בפה אבל תוציאו את ג'וני ממני בשם אלוהים. הממם, הממם... עוד טיפת שעווה מוצאת את דרכה אל בין שפתיי. ואני לא יכולה לצעוק. למה?! מה עשיתי?! בבקשה. אפף, אפף... כמו הזאב הרע. עוד סיפור ילדים. קשקוש אחד גדול. מחשבה עברה בי: אולי אוכל לצאת מהקשרים, לצאת מהצלב - אבל זה בלתי אפשרי. הרי את הצלב אני הבאתי לאדון כמתנה והבאתי לו סחורה טובה. אני בישלתי... לא אוכל לצאת בדרך זו. עוד טיפה על שפתיי. הסתיים נכון לרגע זה מחזור הגמירות. עכשיו זה סתם תקוע בכוס הרטוב והבוער, ללא יכולת לגעת או להביא אותו למנוחה ולנחלה. למה הם סתם עומדים שם?!

הממם, הממם... אני ממשיכה לזוז ולרקוד. מניעה את ירכיי ואת האגן. כמו עוד סיפור ילדים. אתם נהנים? אני שמחה. דמעות חדשות מציפות את עיניי במקום הדמעות שיבשו, אבל הפעם אין אלו דמעות של כאב. למרות טיפות שעווה חדשות שמצאה כנראה על החזה מקום נסתר, נקי משעווה והחליטה להקים בו התנחלות קטנה. נקודה טובה. אפף... זה כואב. הצילו! עוד טיפה. יותר מדי דקות. יותר מדי משחקים. סיפור ילדים אחד יותר מדי. אפפם... ג'וני משום מה מגיע יותר עמוק. תוציאו אותו, בבקשה! להבה קטנה שנשמטה מהפתיל נופלת לה על החזה. אהה... צועקת אך לא שומטת את הנר.

אפפם... אפפם... עכשיו אני מתחילה לבכות. הם עומדים שם, מביטים, משני צידי גופי. אני בטוחה לפי זווית האור שהשתנתה. עיניים עצומות לרווחה. המם, המם... עוד טיפת שעווה על שפתיים. חבל שאלו לא הטיפות האחרונות. תוציאו... לא משנה כבר מה. את הנר, את ג'וני, העיקר תוציאו – משהו. אל תעמדו שם סתם. בבקשה....

חושך. את האור בחדר כיבו. עכשיו אני יודעת שיש שם מישהו. לפחות שניים. שותקים. מנסים לבלבל אותי. די, בבקשה. את מילת הביטחון שכחתי בכל הספייס הזה. עוד טיפת שעווה מאיימת וזוחלת, זוחלת במדרון התלול של הנר. לנשום... לנשום... טיפה שמגיעה איכשהו ללשון. אהה...

שקט. הויברטור כבה. מוציאים אותו נוטף מהכוס שלי. את הנר מכבים. מוציאים אותו מהפה שלי. מתירים את הקשרים. אני לא יכולה לזוז. ממשיכה משום מה לנשום דרך האף. הפה מלא בשעווה, שעווה שלא הייתה אמורה להיות שם.

כשיחקנו את המשחקים של חניבעל, אי היה אפשר לדעת.

"אני פה".

ואז... אז אני מתחילה לבכות. ולבכות. ולבכות. בוכה כאילו לא בכיתי שנים. כאילו לא בכיתי מימיי. בוכה כמו בטראומת לידה. בוכה. נותנת לזה לצאת. בוכה. מתקפלת ובוכה.מתנקזת. מתנקה. בוכה. האדון מחבק אותי ואני ממשיכה לבכות. בוכה. נותנת ומתירה. בוכה.

כששיחקנו את המשחקים של חניבעל.

---------------------------------------------
ע"פ רעיון מספרו של סטפן קינג "המשחקים של ג'ראלד"

הסיפור פורסם לראשונה באפריל 2007