סרטן הגדי

מציאות אחרת/חניבעל

הזמן עצר מלכת.
נווה של דממה במדבר של שאון ותרועה.
עיניה נותרו כשהיו.
תמימות נעורים שנשארה חקוקה בעיני השקד החומות שלה.
בתחנת רכבת עמוסה לעייפה.
עוברים ושבים.חיילים וקשישים. משפחות ועסקנים.
אני עם הבן לכיוון דרום לבקר את סבא.היא עם הבת לכיוון צפון להיעלם מחמדת נעוריי.
אולי בזמן אחר. אולי במציאות אחרת. יופייך ליטף את חיי אך אולי מאוחר מידי.
כששלום חנוך שר על אהבת נעוריו, אליה הוא התכוון. עליה הוא שר.
ביישנות שחזרה להפציע. בגרות של השלמה. פצעי הזמן.הן החיצוניים והן הפנימיים.
ושני זאטוטי פלא. בן ובת. מלקקים קרטיבים נוטפים על ספסל.
בתחנת רכבת עמוסה לעייפה.
משפחה אידיאלית. פנטזיה של רגע. פנטזיה שנמוגה.פנטזיה שלא תתממש.
אולי בזמן אחר. אולי במציאות אחרת.יופייך ליטף את חיי אך אולי מאוחר מידי.
בכיתה ו' במסיבת יום הולדת ניגשת אלי בדיוק כשהחליפו את הדיסקו בסלואו.
צי של פרפרים בעטו בי בעוכריי. קמתי אלייך נבוך וחולמני.
הילתך עטפה אותי אז. הילתך עטפה אותי מאז. הילתך עוטפת אותי גם הרגע.
כשחשבתי שתזמיני אותי לרקוד איתך כל מה שביקשת היה שאזמין את אודליה , הילדה השקטה שישבה הרחק מהשאר.
משהו בליבי אז נסדק. חלומות נעורים נמוגו בשביעית.חייכתי באצילות אך עיניי הן שנכמרו.נעתרתי.
כשרקדתי אז עם אודליה השקטה הבטתי עמוק לעיניה הירוקות אך נפשי חשקה בעינייך החומות.
זה לא שפחדתי כמו שהתביישתי.
אבל פחדתי אפילו לשאול אותך מה השעה.
פחדתי לבקש ממך את החומר לבחינה.
פחדתי לבקש ממך להעתיק את השיעורים.
פחדתי להישיר אלייך מבט. להצליף חיוך או קריצה. לשרבב בדיחה .לצחוק איתך על המורה. ומה את עושה בחופש הגדול?
אולי בא לך ל....
אולי בזמן אחר. אולי במציאות אחרת. יופייך ליטף את חיי אך אולי מאוחר מידי.
סיפרת לי מה עשית אחרי הלימודים. עם מי נשארת בקשר ומה קרה לכל השאר.
סיפרת לי גם מה עשית בצבא ואיפה הכרת את בעלך ומה את עושה לפרנסתך.
וכמו אז, גם היום השתתקתי ונאלמתי. התביישתי והנהנתי.
רציתי לספר לך שהייתי מאוהב בך כל השנים האלה ונשארתי בעצם מאוהב עד היום.
השנים חלפו להם ואת התבגרת והגעת לאן שהגעת. אני באיזשהו מקום נשארתי שם.
הרכבת שלך נעצרה בתחנת רכבת עמוסה לעייפה.
נשתמע פזיז ושלום זריז.
לקחת את ידה של הבת שלך שדומה לך שתי טיפות עיני שקד חומות ונעלמת בין חלונות הרכבת.
לך הן היו חמש דקות משמימות שהעבירו לך את הזמן.
לי הן היו כתחנות חיי. כמו תחנות רכבת. כמו תחנה זו ממש.
זיכרון מתוק. כאב רחוק.
ניגבתי את שאריות הקרטיב מפניו של הילד שלי ונשקתי אותו.
אולי בזמן אחר.
אולי במציאות אחרת.
יופייך ליטף את חיי אך אולי,
מאוחר מידי.

בדרך לסבא, לא מתחרט על פסיעה,
אך בדרך חזרה,
אצרח אותך כל הדרך אל הבית.

_________________
*לקוח בין השאר משיר בשם 'מציאות אחרת'. מילים: דידי שחר