סרטן הגדי

להיקבר חיים/חניבעל
חלק שני ALLEGRETTO

הצלפה. את צריכה להתנקות. הצלפה. להתחיל מבראשית. הצלפה. לשכוח את מי שאת ומה שאת. הצלפה. לשבור את המראה שאת כל כך שונאת אצלך בבית. הצלפה. לסלוח להורים. הצלפה. הם בני אדם עם שריטות בדיוק כמוך. רק כשאנחנו מתבגרים אנחנו מבינים את מה שכבר ידענו. הם לא האלוהים שהבטיחו לנו. הם אנושיים בדיוק כמונו. פגיעים וטועים. כאלה יותר. כאלה פחות.תסלחי להורים. הצלפה. תמחקי כל פרט חיובי מהזכרון שלך. דווקא את השליליים ואת הטראומות תשאירי. הדברים הטובים שקרו לך נשארו רק כזכרונות. הדברים הרעים שקרו לך הם הניסיון. הצלפה. ללכת כדי לחזור. הצלפה. הגשמה חדשה. קיום חדש. שם חדש. בבואה חדשה אך צל ישן. הצלפה.את צריכה למות כדי להיוולד מחדש. הצלפה. את צריכה להיקבר חיים.

אני לא יודעת אם זה מגל הקור שפשט בחדר אבל הצטמררתי כברווזה.רעדתי ולא הייתי בטוחה שאני יודעת למה.התרגשות חדשה פשטה בי.צמד המילים המוזר והלא ממש מוכר חדר איפשהו.התרגשות ממה שעתיד להגיע. תמיד הייתי טיפוס של אקסטרים ולהיקבר חיים עד כמה שזה קרוב למציאות יכול בהחלט לשמש אותי בקורות חיים.צריך לנסות הכל בחיים ילדונת נכון? מקסימום שורה נוספת על המצבה.כאן קבורה בפעם השניה...

את שוב מציצה על הדלת ההיא שם בסוף המסדרון, החדר שהוא לא נותן לך לנקות בה ונזכרת בארון התמיד נעול של אבא. מה הוא החזיק שם? זה הכל או כלום. עד הסוף. את החלטית? את בטוחה? זה החבר הדמיוני שלך או שוב אותה מראה ארורה? הפחד הולך ונעלם לו עם הגיל. הפחד מתפוגג ככל שאת מבינה שאין לך יותר מה להפסיד. כבשה שחורה יותר מזו לא תהיי. כל הדברים שאי פעם רצו לך בראש. מה הסיבה האמיתית שהכניסה אותך לכל העסק הזה. האם את פה מהסיבות הנכונות? האם את פה רק בגלל האקסטרים? עוד משהו לספר לחבר, לחברה. האם את פה בגלל שאת באמת נהנית מזה? מההשפלות? מהכאב? מהספייס לחוד ומהסאב לחוד. וביחד. האם את אוהבת את מה שזה עושה לך או איך שאת חושבת שאת נראית מבחוץ? ברווזונת מכוערת שכמוך. האם את פה בגלל הIN? בגלל הייחוס? בגלל הקהילה? בגלל שתמיד אהבת להיקרא אאוטסיידרית. כדי שהתעניינו. הלכה לאיבוד. כבשה טועה. הקצב נחלש. הפסקת לרדוף את החיים. מה עובר לך בראש כשההצלפה המאה או המאתיים כבר לא מכאיבה לך? מה עובר לך בראש כבשה חמודה ? הרגע הם היו פה?! מה עובר לך בראש כבשה כששמעת את אבא פותח את הארון? מה הרגיש לך שם אחרי שהבנת שההשפלה שלך היא האמא אדמה שלך. היא לא המראה שלך. ההשפלה שלך היא זו שמסתכלת עליה. מה יש שם בחדר ההוא בסוף המסדרון? את מרגישה כמו גיבורה באחד מספרי הזוועה של סטפן קינג. כבשה אבודה. את חיה את החיים שלך או של החיים? את יודעת שמרדף החיים כבר מזמן הפסיק לעניין אותך. למישהי פה כבר לא יהיו נכדים כדי לספר להם.

הייתה פה עוד מישהי בין כותלי הקירות האלה. שמעת אותה באחד הלילות. היית קשורה כהוגן. למה את מדברת לעצמך? האם אני החבר הדימיוני שלך? את מדברת לעצמך? את חופשייה אבל מרגישה כבר עמוק בפנים. את לא בטוחה שאת רוצה לצאת. בטוח לך שם בפנים. חממה. שמעת אותה זועקת וצועקת. שמעת אותם מדברים שעות. הקנאה שלך העבירה אותך על דעתך. החלטת להציץ. תפסת אומץ והחלטת להציץ לתוך החדר ההוא בסוף המסדרון. להיקבר חיים. מה יש שם? זה כבר לא בדסמ. זה מעולם לא היה?! תשתקי כבר כבשה ארורה. את לא בטוחה אם אלה הקולות בראש או שאת ממש שומעת את עצמך מדברת בקול רם. תשתקי כבר ברווזונת מכוערת. נכלמת. בסיפור הזה לברבור כבר לא תהפכי. הוא עושה לה לא יודעת למה ואת מתפוצצת. מנקה את הבית כבר פאקינג שבוע ומגיעה מישהי חדשה וזוכה למנת השפלות וכאב שלך נותר רק להתחנן אליה או במקרה הטוב כדי לקבור את ראשך בדלי של צרכייך. את רוצה הביתה? זה רחוק מידי. מה הם יאמרו? איפה הם היו? הכל מסתובב לך. להיקבר חיים. מה זה אומר. הוא מדבר אלייך לפעמים לתוך שנתך. מכניס מילים מוציא דברים אחרים. מה ראית כשהצצת בת 16 לארון של אבא? מה שינה לך ? האם זה היה הטריגר? האירוע המחולל? צועדת בשקט לתוך המסדרון. את מאיטה את צעדייך. שלא ישמעו מבעד לקיר. הם לא בחדר ההוא. הם אי שם בלובי. את יודעת. ניקית אותו טוב מאד בשבילם. הוא יידע? אני אראה לו. את לא ישנה. מה היה בארון? כבר שכחת? הרצפה מאוזנת אבל יש לך הרגשה שאת רק יורדת. כבשה מטומטמת. את יודעת דבר אחד. זה כבר ממש לא בדסמ או איך שלא יקראו לזה.

האימה. את במקום אחר. בת 16 או שנה פחות. הפסקת כבר מזמן את מרדף החיים. אולי עוד אז. את קודם כל מנסה לשקם את עצמך. את לא יודעת אם הדלת נעולה או לא. מחליפה מבטים עם הקיר ועם הפחדים שמאחורייך. הוא איתה ואת בשלך. את זוכרת או שאת לא זוכרת?כבשה פחדנית. האם זה חלק שעומד בעיני עצמו? האם זה משהו שנמשך? כמו סיפור מסגרת? הדלת נעולה או סגורה? מחליטה לפתוח. לנסות לפחות. להיקבר חיים. מה כבר יכול להיות יותר גרוע? מה הטעם בשפחה שלא סוררת? מורדת? בועטת? דעתנית.? את כבר לא שומעת אותם. לא אותו ולא אותה. זה עכשיו או שזה כבר היה? אולי זה היה אתמול. גם אתמול היא הייתה. אולי היא עדיין. הדלת לא נעולה. אולי הוא רק רצה לנסות אם תעזי. אולי זה מבחן. את רואה עשרות קלטות וידאו מסודרות בטורים גבוהים מתחת לכל החולצות שלו על הקולב. לכל קלטת יש סוג של מספר. ויש מדבקות. ירוקות. צהובות. אדומות. קלטות עם מדבקה בצבע לבן. מה זה יכול להיות? חדר גדול וחשוך. אין ציוד בדסמי. אין אפילו ארון לאכסון חפצים. הקירות מיותמים מווים לתליית צעצועים או שפחות. אין חלונות. אין מיזוג. האור היחיד שמגיע זה האור מאותו מסדרון ארוך. צעד אחד פנימה. את כבר לא מביטה לאחור. ואז את מרגישה. את סוגרת את הארון במהירות. לא מאמינה שהוא שכח אותה פתוחה כשהוא הולך להתקלח. יוצאת חרישית מחדר השינה בתחושת ניצחון וסקרנות מרטיבה. המתח הזה. האימה. הווו האימה. כשאת חוזרת לעיסוקייך כמעט שכחת להטמין בחדר שלך את אחת הקלטות שהצלחת לפלח. איזו מדבקה הייתה עליה? ואז את מרגישה. אדמה. את הולכת על אדמה. טרייה. אדמה טובה. לא אדמת חול מדבר. אדמה פוריה. אדמה של סופי השבוע של סבא. את לא מביטה לאחור. את בטוחה עכשיו. במה יותר? תעשי סדר לעצמך בראש. זה כבר מזמן לא בדסמ. את מכינה בבוקר קפה לאבא ומחייכת. כל הלילה לא ישנת. כבשה גיבורה. בהחלט בחשת לו בקפה. בא לך להגיד לו בפרצוף. לצעוק לו את זה. את פני הצבא שלא הצליח להוריד ממנו. את נחרדת. באמצע החדר בוקר. את בטוחה עכשיו. הקולות האלה הם בראש שלך. האישה הזו הייתה אתמול. הרי את קשורה לקיר ומחבקת בשינייך את תחתוניו בפיך כדי שלא תשמע אותך. זה היה אתמול. אז איפה היא היום? גנבתי לך קלטת חתיכת גנרל חרא. בא לך לצעוק לו. להוכיח לו. שעשית את זה מתחת לחלציו ולקפדנותו המחלחלת. אבל את לא ואת יודעת. הוא יצא מהבית ואת ביום חופש שבחרת לעצמך תשבי ותראי את הקלטת ההיא עם המדבקה הלבנה. תראי את הקלטת ותצטערי על כל שנייה שצפית בה. תצפי בקלטת ותשני את חייך לצמיתות. את שומעת קול מתכתי ברקע ואת כבר לא יודעת אם זו מציאות או דמיון. באמצע החדר ישנו בור. את נחרדת. צעד אחד אחורה ואת חושבת שהחדר הזה רק מתרחק. פוסעת קדימה. לוחצת על PLAY. בתוך הבור אלוהים אדירים ישנו קבר מעץ. להיקבר חיים הוא אמר. זה בהחלט כבר לא בדסמ. את סוגרת את הטלוויזיה תוך 3 דקות צפייה. ונשארת המומה ובוכייה שעות מול המסך הכבוי. אלוהים אדירים אולי האישה הזו בפנים??? את שוכחת להביט אחור. אולי האישה הזו בתוך הקבר הזה? החיים שלך כבר לא חזרו להיות אותם חיים. שבועיים חלפו ואבא שלך בשבת אביבית אחת החליט לגזום את שיערך. לא החלפתם מילה מאז. אולי בעצם עד היום. להיקבר חיים. את מחליטה לחזור אחורה אך אולי לא זוכרת את הדרך. למה באמת נכנסת לבדסמ? מה עושה לך את זה ילדונת? את מסתובבת על עקבייך וצופה לדלת אך רואה את אלכס עומד מולך. אי שם בעלטה שבין המסדרון וכניסת החדר. נשען על הקיר , משלב ידיים וצופה בך. את מתקפלת. רועדת. משתינה על עצמך. לא יודעת עם לצעוק או לכרוע? אם לברוח או להתמודד? אם להתלונן או להפנים ולהמשיך? את מנמיכה את ראשך. שלא לפגוש את עיניו הבוערות. הנינוחות שלו משתיקה אותך מפחד. כבשה פחדנית. לא יודעת אם פשוט לבקש סליחה או לחכות להוראות.
השתיקה הנצחית הזו גורמת לך להחמיץ פעימה. אין לך מה להגיד. אין לך איך להצטדק.
"הלילה..." הוא מתחיל אבל את לא שם. הפחד המשתק הזה מעביר אותך על דעתך. הוא ממשיך אבל את לא שומעת.
"הלילה את ה..." ואת עדיין לא שומעת. דמעותייך המלוחות מרטיבות את שפתייך. והוא ממשיך לדבר בשקט חרישי עד לכדי לחישה ואת גומעת כל מילה אבל לא מבינה דבר. משותקת.
"וכל זה יקרה...." הברכיים שלך רועדות. את רוצה הביתה? את רוצה לבכות. את רוצה למות. זה כבר מזמן לא בדסמ.
"...הלילה!".