סרטן הגדי

בימים האחרונים התחלנו לעשות הפרד ומשול.סוג של. ביחד הקטנים לא נרדמים כל כך מהר.מן הסתם לחוד זה קורה.
כמו בכל מקום אחר גם פה בן לוקח בן ובת לוקחת בת.
אני נכנס איתו למקלחת. מדברים על החיים מנקודת גילו. מדברים על הגן ועל החופשת קיץ הבאה לטובה ולרעה.
לפתע הוא נותן לי מכה חברית אבל עדיין מכה למה שמו ואין לי מושג באיזה שם אחר לקרוא לו בבלוג הזה.לא נאלצתי להאנק מכאבים אך הסברתי לו כלל אחד מאד מאד חשוב.
תבין. לעולם אתה לא נותן מכה לבולבול ולא לאשכים (בכל זאת ביצים עלול להשמע קצת מבלבל בגילו).
זה יכול להיות מאד מאד כואב. אתה לא נותן מכה שם. לא לי. לא לחבר מהגן. לא לאף אחד. גם לא לעצמך.
ואז החכמולוג הקטן גדול שלי נתן מכה לעצמו בבולבול.
לא כואב לי אבא.
מה אני עונה לו?
הוא נותן לעצמו עוד אחת בבולבול. מכה קטנה עם היד. לא כואב לי אבל אבא.
אלוהים. מה עשיתי.
ואז הוא נותן לעצמו עוד אחת ועוד אחת ומחייך חיוך ממזרי.
מה עובר לך בראש? מה יצרתי? מה בראתי? המטען הבדסמי המזורגג הזה מכניס אותך לסרטים על כל סצנת סאדו מאזו הכי קטנה מחיי היום יום. האם זוהי תחילתה של מאזוכיזם?? לא הגזמת בכלל חתיכת אידיוט.
ועדיין. זה לא אומר שאתה צריך לתת לעצמך מכות שם. אם תתן חזק זה באמת יכול לכאוב. ואל תנסה. תאמין לי הפעם. תאמין לי רק הפעם.
הוא צוחק לי בפרצוף וממשיך להשתטות למזלי אחרת.
אני חייב ללמד אותו להתקלח לבד.