זה מגיע וכבר עובר. לפעמים אתה מתייחס לזה כאל קוץ טורדני שנתקע לך באמצע החיים והדרך. עוד יום הולדת. האם אתה אותו 'שונא מתנות' שחשבת שאתה? האם אתה אותו מיזנטרופ שחשבת שאתה? האם זה הילד שלך ששינה אותך או הילד שבך? רק שיעבור כבר. שלא ידעו.שלא ירגישו. שלא יגידו כלום. שרק יתנו לזה לעבור. כמו שפעם כתבה על זה אסתר שמיר, "אולי זו רק פאניקה קטנה וזה עובר".אתה למדת לאהוב את מה שאתה רואה במראה. השיער שהקדים להאפיר כבר לא מביך אותך. זו מתנה יקרת ערך מהצד של אבא שעיקרה הוא פוסט בפני עצמו. אתה כבר לא צובע. בקושי טורח לסדר. נותן לזה להתפזר ול'התרעם'.זה אוטוטו עובר.מה כבר היה לנו? מה הספקת השנה? מה שינית? איך התקדמת? רק אתה יודע את התשובה לשאלה הזו.
בתאילנד לפני כעשור ישבת בצ'אנג מיי ואכלת או לפחות ניסית לאכול סרטן במסעדת דגים. אלה מהמסעדות שאתה בוחר אותם ישר מהאקוואריום ואפילו נותן להם שם טפשי כמו שזה נשמע. רואה את כל התהליך עד שהוא מגיע אליך לצלחת.
אתה נותן ביס ואתה מרגיש רע עם זה. זה אידיוטי אולי אבל אתה כל כך מחובר למזל שלך שאתה לא מסוגל לבלוע את זה.
מה שלום השדים שלך? אלה שבינתיים השנה האחרונה יצאו החוצה ואלה שנשארו וכנראה לתמיד יישארו שם בפנים. לא לחינם בחרת בתמונה המסמלת את זה יותר מכל.
באיזה מובן בדיוק גדלת ובאיזה מובן אחר נשארת מאחור? מה למדת ? מה הפנמת? מה השכלת ומה טעית?
האם אתה פוחד מהשדים שלך?
דלג על זה.פאניקה קטנה.מזל טוב.תעביר את זה הלאה.
לפני 14 שנים. 29 ביולי 2010 בשעה 16:01
