סרטן הגדי

לפעמים אני לא יודע מי יותר מתרגש.
אני או הם.
הקטנה עוד מילא. מתייחסת לזה בנונ-שלנטיות. עוד יום עבודה. בגן או בבית. בבוקר היא עוד תנסה במאמץ אחרון לשכנע את אמה שהיא לא רוצה לגן. והיא הרי יודעת שזה מאבק לשווא. אבל מה אכפת לה לנסות.
אצל הגדול זה מורגש.
זה מופיע בסיטואציות קטנות.
הוא בהחלט שמח לגלות את הבת של החברים הטובים שלנו שנמצאת יחד איתו. הוא לא לגמרי זר שם בגן החדש. וכבר הצליח למצוא חבר ושותף למזימות הגורמיטים והאווטרים (לא הסרט-הסדרה) והמה שמם החדשים נכון לזמן כתיבת שורות אלה. אולי כבר היום בערב יהיו מותגים חדשים. אפילו ספיידרמן כבר משעמם.
הוא מתרגש מדברים קטנים. לוקח ללב. התיק החדש. של גורמיטים כמובן. ואם מישהו פה כמובן לא יודע מה זה- לא הפסדתם כלום. בהזדמנות תקבלו ממנו הסבר מפורט.
שלשום בערב הוא יצא מהמיטה. מגיע אלינו לסלון.
" ** כבר נרדמה ואני לא מצליח לישון."
"שאני אבין. ביום רגיל אתה לא מצליח לישון בגלל שהיא מפריעה לך. עכשיו אתה לא מצליח לישון בגלל שהיא לא מפריעה לך?"
אשתי צוחקת ואני ממשיך לקרוא אותו בין השורות.
"אתה כל כך רגיל לזה שהיא מפריעה לך לישון שאתה כבר לא יכול בלי זה"
חיבקנו אותו ונישקנו והשכבנו אותו לישון.
אחרי עוד כמה דקות הוא ביקש עוד לשתות ושנביא לו ספר אחר על מפלצות. ילד מוזר. מבקש להרדם דווקא עם ספר על מפלצות. מתמודד עם הפחדים.
חזרנו שוב ושוב לסלון ולחדרו עד שבסוף נפל האסימון והבנו.
הילד מתרגש. הוא מבין. הוא יודע.
גן חדש. גן חובה. שנה לפני כיתה א. ילדים חדשים. מקום חדש. גננת חדשה. כללים חדשים.
הוא מתרגש.
כשאמא נגשה אליו ואמרה לו שהרגשות שלו נורמלים ורגילים וזה בסדר להתרגש הוא נשפך עליה בבכי. התפרק.
האחרונה שנשארת באספות ההורים המקדימות. מבררת הכל עד לפרט האחרון. לא נותנת לשום דבר להתגלגל ליד הגורל. מוכנה להכל. מבררת מי הצוות. מחפשת ליקויים בגן. תמיד מוצאת. נרשמת לועד הורים. אוספת מידע על המזון המוגש בבוקר ובצהריים. מי מכין. מי מבשל. מה קורה אם אלף ואחד תרחישים אפשריים קורים.
הקטנה הרויחה את השקט היחסי שלה. היא נכנסת לגן שהגדול יצא ממנו. מכירה כבר את הצוות. את המשחקים. מכירה חלק מהילדים שעושים עוד שנה.
אנחנו הרווחנו את זה שהגננת מכירה כבר את הקטנה. ואת השטיקים שלה. היא כבר תדע איך להתמודד איתה.
אתמול אנחנו מקבלים מהגננת סמס: "ש** תביא איתה מגני בירכיים וקסדה".
ואנחנו מחזירים לה סמס: "** מוסרת שתעשי ביטוח חיים. כפול."
לילה לפני. אספת הורים עם הילדים. גיבושון קטן. הכרות קטנה עם כולם. ערב פעילות ויצירה.
אשתי מביאה איתה את ארסנל השאלות שעוד נותרו לא פתורות. כנראה שיש דברים שלא ישתנו מעולם. שומרת איתן על הלביאה שבה.
ערב שקט. ללא מריבות וויכוחים עם הילדים. מקלחות עם חידות. קינוח במכולת לפי בחירתם. איזה סיפור שהם רוצים לקרוא. הכל בנחת וברוגע.
וכשאנחנו הלכנו לישון כבר לא הייתי צריך לנחש.
מי יותר מתרגש.
אני או הילדים.
זה היה ברור.
כמו כל שנה.
תמיד זו תהיה.
האמא.

אני אוהב אותך קרן שמש שלי.