חוזרים במוצאי שבת מסופשבוע אצל פוני.
הילדים מרוחים מאחורה על המושבים שלהם. מותשים. שבעים ומרוצים.
גם אנחנו מקדימה. קורינה ואני. שרויים במן אופוריה.
כמה קסום זה היה. קצת מהכל ועדיין חבל שנגמר ומתי יהיה שוב.
"מה היא שלחה איתך?"
"כדורי בשר ברוטב".
"אלה שטעמתי בערב? לפני שיצאנו?"
"כן".
"אממ...ומה מתכוונת לעשות איתם?"
"נוסיף אורז למשל. ירקות".
והשיחה הסתמית הזאת כביכול התפתחה לכדי דיון ושיחה על דברים אחרים. לא רק על אוכל.
קורינה מכירה את ההעדפה שלי באוכל.
אני אוהב את זה חריף ופיקנטי. סמיך ועשיר. כמו בחיים כך גם באוכל, אני אוהב לטעום את הכל.
ישנם 3 סוגים של הסמכה. להסמיך רוטב.
1. אתה יכול להוסיף להרתיח אותו. לאדות את המים.
2. אתה יכול להוסיף עמילן. קמח או אורז למשל.
3. אתה יכול כמובן להוסיף ירקות ובשר.
עד הבית עוד דיסקסנו פה ושם מה נוסיף לכדורי הבשר האלה שפוני הביאה לנו.
נשכיב את הילדים. אני אקח את הגדול ואת את הקטנה.
אחרי זה נרד למטה ניקח את התיקים. אני אקח את התיקים את מתכוונת.
נשכיב אותם לישון. נארגן את הבית. נרוקן את התיקים. סל כביסה ונכין לעצמנו ארוחה.
אור נמוך. כוס יין בשבילי. קולה בשבילה. אבל יותר מהכל זה השקט מחדר הילדים שמשווה לארוחה את הפן הרומנטי.
קורינה תמיד אומרת לי לפחות את הביס הראשון תטעם בלי הרוטב. את האנטריקוט תטעם בלי הצ'ילי. את הציפס תטעם לפני הקטשופ.
זה לוקח זמן אבל אתה מפנים את זה.
ברגע שאתה טועם אוכל שמישהו אחר הכין אתה טועם את כולו. אתה לא מתערב. אתה לוקח את המזון כפי שהוא היה לפני שהגיע אליך. אתה לא רק טועם את האוכל. אתה טועם את זה שהכין אותו. בונה את דעתך עליו ועל טעמו הקולינרי. את מה שאתה חושב עליו. עליה.
כשאתה טועם אוכל של מישהו אחר, בחלק מהמקרים אתה משלם עליו, כמו במסעדה למשל.
בחלק אחר מהמקרים אתה אוכל את זה אצלו. אצלה. אצל החמות. המקסימום שאתה יכול לעשות זה להגיד לה לא לשים לך עגבניות כי אשתך אלרגית. אבל זהו.
אתה סומך עליה שתדע איך להאכיל אותך. הרי זה כל העניין. בחרת בה כמו שבחרת בטעמה המוזיקלי , הקולינרי והויזואלי.
"אצלי בבית" היא מפטירה "אני קובעת אילו סרטים רואים".
כשם שהנהג קובע בד"כ לאיזו תחנה מאזינים. איזה דיסק שמים.
אתה יכול להוסיף ירקות ובשר.
אתה יכול להוסיף עמילן.
אתה יכול לאדות את המים.
אבל את הביס הראשון,
לפחות אותו,
תטעם בדרך שבו הוא הוגש לך.
היה טעים פוני.
ללא תוספות.
תודה.
רוצה עוד.
לפני 13 שנים. 29 באוגוסט 2011 בשעה 14:14