סרטן הגדי

אני חושב ומהרהר על הפוסט הזה עוד בדרך הביתה חזרה מסופשבוע ארוך אצל חמי וחמותי שגרים בשרון. נזכר שאני גם צריך לנהוג תוך כדי.
אני מתאר לעצמי שהחגים האלה נראים אותו דבר. אצל כל אחד מאיתנו.
כבר בערב החג צריך להכין רשימה. למי להתקשר כי חייבים ולמי מסמסים. ואם כבר מסמסים אז לא את המסרון הכללי שפשוט שולחים לכל רשימת התפוצה אלא מקפיד לשלוח מסרון אישי לאלה ששלחתי להם.
בטח שכחתי כמה. ואתנצל בפניהם. למה דווקא אותם שכחת. ומאד רצית לזכור. לך תסביר להם. כשיהיו לכם ילדים קטנים תבינו. ואם היו לכם כבר ילדים קטנים אז בטח שכחתם. אתם לא כל כך מפוקסים. בטח לא על רשימת תפוצה. וזה בטח דבר די שכיח אצל כולם.
הילדים מאחורה מקשקשים בינהם. איזה כיף שהגיעו לגיל שהם יכולים לפתח רמת תקשורת בינהם. אבל ראבאק למה בקולי קולות? עוד דבר לעשות השנה- ללמד אותם על דציבלים נמוכים. דווקא עכשיו מאד רצינו שהם יירדמו. ולא. נשארו ערים למשך כל הנסיעה הארוכה הביתה.
וגם זה בטח די נראה אותו הדבר אצל כולם. הכמות תמיד היא לגדוד. וחצי. חטיבה לפעמים. מאד מפטמים החגים האלה. במיוחד את הילדים.
חמותי שכבר מכירה את האתר מפעם אחת ששכחנו למחוק את ההיסטוריה ביקשה שלא נגלוש לשם יותר כשאנחנו אצלה. אז אנחנו מכבדים ואני במיוחד ולכן יוצא שאני מתנתק לכמה ימים כשאני שם. לא עונה להודעות. לא כותב פוסטים. לא קורא בלוגים.
ובכלל בזמן האחרון אני משדר 'סגור לרגל שיפוצים'. סדרי עדיפויות בכל זאת.
ובטח גם את זה כולם מכירים. הדוד שכולם אוהבים כל כך לשנוא ומתים להפטר ממנו אך אי אפשר. המריבות הקטנות בין האחיינים או האחים השונים. כל דברים בנאלים. אבל עומס החג הזה במיוחד למארגנים יכול להעביר אותם על דעתם. אני לא באמת יכול לשים את עצמי במקומם ולהבין.
אנחנו מודים שיש לנו אחיינים כמו שיש לאשתי. וגם זה כולם מכירים. ההורים הצעירים שבינכם. מנסים להתיידד עם אחרוני הדודנים הצעירים כדי שישמשו בייביסיטר כך שגם אתם בארבעת ימי החג תוכלו לחוש במידה זעומה את אווירת החג. לנוח. לישון מעבר לשש בבוקר. ואל תפליצו לי את התורנויות. זה לא עובד. כשאני רוצה לישון מעבר לשש בבוקר אני רוצה לעשות את זה עם אשתי. ולא בלעדיה.
הגדול מאחורה מנסה ללמד את הקטנה לשיר פילפילון. היא דווקא עושה את זה לא רע אבל הוא פרפרטציוניסט. הרדיו עד עכשיו עבד על 103FM. בשבתות וחגים אנחנו מנסים להנחיל להם את אהבת ארץ ישראל הישנה והטובה. לא עוד שירי רוקנרול או סתם שירי מיינסטרים שהם שומעים בימי חול. הרי אם לא אנחנו הם כבר לא ידעו מי זה אריק איינשטיין, הדודאים ושלישית גשר כלשהוא. הם גם לא ידעו ששלמה ארצי עוד לפני שירי הברושים והדוכיפת התחיל בכלל בחיל הים. ולהקת הנח"ל היתה אז ה-להקה. יצא לי תרתי משמע. וחוץ מזה, יצא לנו שאנחנו באופן אישי מאד אוהבים לפעמים לשמוע את אותם שירים. היה פעם דבר כזה. במילא כנצא מאזור חיוג 03 תצא גם התחנה.
לכמה דקות הקולות שלהם מסונכרנים. החזרות כנראה עבדו. הגדול נראה מרוצה מהתוצאה. אני מכוון את המראה בתוך המכונית כדי שאוכל לראות את שניהם. אשתי לידי עם חיוך מאוזן לאוזן.
ואז אני מרגיש את אווירת החג. שם. במכונית ההיא בדרך הארוכה הביתה. אני מכבה את הרדיו לא רק כדי שאוכל לשמוע יותר טוב. אלא בעיקר כדי לתת להם את הבמה. בתקווה שיעשירו את הרפרטואר שלהם מעבר לשירי חיות. אני לא מתאפק ומסתובב מידי פעם כדי לראות אותם. להסתכל עליהם שרים.
כשהם מסיימים לשיר אנחנו בדיוק מחוץ לאזור חיוג 03. אני שם להם את החדש של הצ'ילי פפרס. הגדול כבר מחפש בשירים את הסולו גיטרה. ואם יש גם של תופים אדרבא. הקטנה ממשיכה להתאמן על פילים.
בלית ברירה אני מחזיר את מבטי אל הכביש. מתחיל להרהר על הפוסט שאכתוב עוד הערב אחרי תקופה ממושכת של בצורת מודעת. ואז אני נזכר.
נזכר שאני גם צריך לנהוג תוך כדי.