סרטן הגדי

בריכה טיפולית. שעת צהריים. אני ואשתי יושבים על כסאות של כתר וצופים בבן שלנו בבריכה. הוא והמטפלת שלו. מיכל. מתענגים. מתערגים. לרגע גם מקנאים.
הבכור שלי נולד עם היפוטוניה שזה בעיקר מתח שרירים נמוך. זה הפך אותו בעיקר לגמיש. אבל יותר מידי גמיש. שברירי לפעמים.
כדורגלן למשל סביר להניח כבר לא יהיה. שזה כבר יתרון.
חוסר היכולת או יותר נכון הקושי לבצע פעולות פשוטות חידדו לו יותר את העצמאות ואת חשיבותה של הבחירה. מה שאני לא יודע לעשות מעולה אני פשוט לא עושה.
לקפוץ על רגל אחת. לטפס. להחזיק נכון את העפרון. לשחק כדורגל. לרוץ.
אחד הדברים שעשינו מעבר לתפקיד שלנו כהורים מחזקים הוא לתת לו טיפולים של ריפוי בעיסוק. מישהי שיושבת איתו שעה בשבוע עם אחד מאיתנו כמשקיף ונותנת לו כלים להתמודד עם משימות פשוטות. למשל להחזיק נכון את העפרון ולבצע פעולות של מוטוריקה עדינה וללכת על קורה למשל בחדר ג'ימבורי גדול כמובן ולשכלל כמובן פעולות של מוטוריקה גסה.
אחרי שהטיפול הראשון בהחלט הוכיח את עצמו המליצו לנו במקביל על טיפול שני. הידרותראפיה. טיפול במים.
וכך כבר שנה וחצי אנחנו לוקחים אותו פעם בשבוע לשיעור הידרותראפיה עם מטפלת בשם מיכל. (שם בדוי כמובן).
בהתחלה הוא פחד וחשש. מאז ומעולם הוא לא אהב מים. לא בריכה ובטח לא ים. מקסימום רק את החול שבים. את הארמונות והצדפים.
הוא איבד סבלנות. הוא התרגז כשהכריחו אותו כיבכול לבצע פעולות שהוא לא יודע לבצע. בדרכו שלו הוא ניסה להתעמר.
אך הוא לא הילד הראשון של מיכל. ומיכל התעקשה. וכך הם התחילו לעבוד.
ברב הפעמים אשתי היא זו שנכחה. היתה עדה לשינוי המדהים שחל בו. משיעור לשיעור. משבוע לשבוע.
אני רק זה ששמעתי ממנה. ממנו היה קשה לדלות מידע מעבר ל'היה כיף'.
עד שרצה הגורל ו-3 חודשי אבטלה פתחו לי חלון לבוא לשיעורים בעצמי. להיות לראשונה המשקיף. הנוכח. העד.
כשבאנו לשם הוא התלהב מזה שלראשונה הוא מחליף בגדים במלתחות של הגברים.
התמקמתי בכסא הכתר בפינה עם המגבת והמצלמה כמובן וצפיתי בהם.
הוא קפץ למים כמו שלא ראיתי אותו מעולם עושה זאת.
בוטח בה לחלוטין. שהיא תהיה שם כדי לתפוס אותו.
לפקודתה התחיל לבצע תרגילים כאלה ואחרים. על טבעות ועל מן סירה צפה. על נדנדה ועל קורות. ואני צופה נדהם ונפעם. בקושי זוכר לצלם לעצמי תמונה או שתיים.
צופה בו מקשיב לה. משפר את ביצועיו כשהיא מתקנת אותו מתרגיל לתרגיל. שמח כשהיא שמחה בהצלחותיו ומעודדת אותו גם כשהוא לא מצליח.
הם כבר כמעט שנה וחצי ביחד שם. שעה בשבוע. מפתחים לעצמם איזו מן אינטימיות משלהם. שפה משלהם. כשבפעם אחת אשתי ניסתה להיות חלק יותר אינטגרלי מהטיפול היא ראתה שזה לא מצליח. זה לא אותו דבר. משהו מהאינטימיות שלהם קצת נפגם. הוא קצת שוכח את עצמו כשהוא איתנו. וזה לגמרי נורמאלי.
אני רואה אותו הופך איתה כמו לדג במים. מלא בטחון. גאה בהשגיו. מרגיש טבעי. מצפה לשיעור הבא.
הם נפרדים בחיבוק ונשיקה. לא משהו שקורה עם כל ילד שאיתה. אני אוסף אותו ועוטף אותו במגבת. בדרכנו למלתחות הגברים. כמה הייתי רוצה לרגע להיות הדג שבמים לידם. לרגע אחד. להיות חלק מהשעה הקסומה הזו שלהם. הם כל כך מצמצמים במילים לפעמים. אתה רוצה לשמוע הכל. איך היה? איך הוא מרגיש במים? האם הוא מרגיש בשינוי ועוד כמה עשרות שאלות שעוברות לי בראש. אתה לא תמיד מצליח אבל אתה בכל זאת מנסה. אולי הוא יספר. אולי ישתף. במה שעובר עליו.
איך היה? אני שואל אותו בזמן שהוא מתלבש שם במלתחה.
והוא עונה לי כמו שהוא תמיד עונה לי. משאיר אותי מחוץ למים. עם אותן השאלות. כמו תמיד.
אז איך היה?
ועם חיוך קטן על בדל שפתיו במעבר בין הגרב האחת לשניה הוא עונה לי.
היה כיף.